אתמול, ה-12 ביוני, חל יום הולדתה של אנה פרנק, שאלמלא נרצחה על ידי הנאצים הייתה כנראה חוגגת עם צאצאיה את שנתה ה-95. כולנו מכירים את אנה בעיקר בזכות היומן שכתבה, אבל מה שרבים לא יודעים זה שבמהלך שהותה במחבוא, בנוסף ליומן, כתבה אנה גם סיפורים קצרים. היא התחילה לכתוב את הסיפורים ב-1943, ובמשך הזמן כתבה ארבעים סיפורים, שחלקם סופרו מחדש או נוצרו כאגדות.
השנה, לכבוד יום הולדתה השיק בית אנה פרנק (Anne Frank House) באמסטרדם יחד עם הוצאת הספרים "רובינשטיין", מהדורה מאוירת מיוחדת של אוסף סיפורי אנה פרנק: "עט והגות – סיפורים ואירועים מהבית האחורי". הספר כולל את הסיפורים לצד איורים של 46 אמנים מרחבי העולם, שאותם גם ניתן לראות בתערוכה זמנית חדשה בבית אנה פרנק.
כל הפרטים, כולל כמה עובדות מעניינות ותרגום מלא של אחד הסיפורים:
"עט והגות"
את סיפוריה הזכירה לראשונה אנה ביומנה, ב-7 באוגוסט 1943: "לפני כמה שבועות התחלתי לכתוב סיפור, משהו שהמצאתי מתחילתו ועד סופו, ונהניתי כל כך עד שהדיו שלי – והרעיונות שלי הולכים ומצטברים". והם אכן הצטברו, עובדה: תוך ארבעה ימים, בין ה-4 ל-7 באוגוסט, כתבה אנה לא פחות מעשרה סיפורים.
כמה שבועות לאחר מכן, ב-2 בספטמבר 1943, פתחה אנה מחברת סיפורים מיוחדת שאותה כינתה "סיפורים ואירועים מהבית האחורי שתוארו על ידי אנה פרנק" ושאליה העתיקה סיפורים שכתבה קודם לכן כטיוטה. ניתן לראות שבהתחלה, נשארה אנה 'קרובה לבית' ורוב הסיפורים שכתבה, 16 בסך הכל, עוסקים באירועים שחוותה במחבוא. אך ככל שחלף הזמן, בעיקר מסוף 1943, גדל בהדרגה מספר הסיפורים שהמציאה (אגדות) – אל המחברת שלה הספיקה אנה להעתיק 11 אגדות שהמציאה, כשהאחרונה שבהן, "הפיה הסנדקית", הועתקה רק חלקית.
אנה פרנק – סופרת
אנה לא רק כתבה בשביל הכיף, אלא ממש חלמה להוציא את מקבץ הסיפורים שלה לאור ואפילו כתבה תוכן עניינים שבו חילקה את הסיפורים שלה לכמה קטגוריות: "הבית האחורי" ("Back House"), "מבט החוצה" ("Seen from the Back House"), "בית הספר היהודי" ("Jewish Lyceum"), "מסופר מחדש" ("Retold"), "תשובה לביקורת" ("Answer to a Criticism") ו"המצאות" ("Inventions").
"הבית האחורי" ("Back House")
את מחברת הסיפורים שלה התחילה אנה בהעתקה רצופה של שלושה סיפורים: "האם הייתה פריצה?" (24 במרץ 1943); "רופא השיניים" (8 בדצמבר 1942); ו"יום הנקניקיות" (10 בדצמבר 1942).
במשך כמה חודשים אח"כ לא הוסיפה אנה כלום לפרק הזה במחברת, ורק ביולי 1943 התחילה לכתוב שוב.
סיפוריה בשלב הזה התמקדו בעיקר בשגרת היומיום במחבוא שבעליית הגג, שאותו כינתה "הבית האחורי", עם סיפורים כמו: "לקום ולאכול ארוחת בוקר", "הפסקת צהריים", "הבית האחורי עם 8 ליד השולחן" (על ארוחת הערב), "חופש בבית האחורי" (על השגרה לאחר שעובדי המשרד הלכו הביתה), ו"הערב והלילה בבית האחורי". לצד סיפורים שמתארים כמה מהסיטואציות הלא פשוטות שאיתן התמודדו, בהם למשל: "השולחן הקטן הטוב ביותר", "המאבק על תפוחי האדמה", ו"חובת היום בקהילה: קילוף תפוחי אדמה".
>> קראו את "הפסקת צהריים": סיפור קצר מאת אנה פרנק
את שאר הסיפורים שעוסקים בפרק "הבית האחורי" כתבה אנה רק בפברואר 1944. חלק בולט בסיפורים שכתבה בשלב הזה עסקו בפיטר ואן פלס (שהסתתר עם הוריו בעליית הגג של משפחת פרנק ובמובן מסוים הפך לבן זוגה של אנה) – בחלק מהסיפורים תיארה את חדרו בפירוט רב ובאחד מהם אף העמידה פנים שהיא ראיינה אותו.
"מבט החוצה" ("Seen from the Back House")
לאחר שעסקה בנושאים שבתוך המחבוא, הפנתה אנה את מבטה החוצה וכתבה שני סיפורים שאותם תיארה כ'דברים שרואים מתוך הבית האחורי': הסיפור הראשון, "Kaatje", עוסק בילדה שאנה ראתה משחקת בחוץ – על פי הסיפור הילדה הזו היא הבת הצעירה של אם חד הורית, יש לה 'לפחות 6 אחים ואחיות' והיא חולמת על עתיד טוב יותר; והסיפור השני, "The Caretaker’s Family", עוסק במשפחה שלא מקדישה הרבה תשומת לב למלחמה, ושבה 'הסבים והסבתות מתמקדים בעיקר בנכדיהם ובארנבות'.
** ביומנה ציינה אנה שלפעמים, כשהביטה החוצה בזהירות מבעד לרווחים בווילונות, ראתה ברחוב את ילדי השכונה. ככל הנראה זו הייתה ההשראה שלה לסיפורים האלה.
"בית הספר היהודי" ("Jewish Lyceum")
בארבעה מהסיפורים, אנה הביטה לאחור על ימי בית הספר שלה ב"ליציאום היהודי" (בית ספר שהוקם או הוסב על ידי הנאצים ליהודים בלבד). הסיפור הראשון בפרק הזה נכתב ככל הנראה ביולי 1943, לאחר כמעט שנה שבה הסתתרה בעליית הגג – אז היא כתבה במחברת "זיכרון" שכותרתו היא "האם את זוכרת?", ושבסיומו כתבה: "אני מקווה שיום אחד ימי הלימודים חסרי הדאגות האלה יחזרו".
היא המשיכה לכתוב על זיכרונותיה מביה"ס גם במהלך אוגוסט – בסיפורים שכתבה ב-11 וה-12 באוגוסט תיארה את יומה הראשון בליציאום היהודי, ואת זיכרונותיה משיעור ביולוגיה וחוג מתמטיקה.
"מסופר מחדש" ("Retold")
שניים מהסיפורים שלה תייגה אנה כ"מסופרים מחדש": בסיפור הראשון, "Boarders or Lodgers", תיארה את חיי הדיירים שהתגוררו בבית משפחת פרנק בין השנים 1942-1938, לפני שהמשפחה נאלצה להסתתר, תוך שהיא מתבססת על האמת אך לוקחת לעצמה חופש חירותי; בסיפור השני, "Paula's Flight", מגוללת אנה מחדש את עלילותיו של הסיפור שסיפר לה אביה מאז שהייתה קטנה.
עובדת בונוס: אוטו פרנק מעולם לא הפסיק לספר לאנה סיפורים והמשיך את המסורת הזו גם בעליית הגג. בכל פעם שהירי מעל אמסטרדם נעשה אינטנסיבי מדי, אנה הייתה רצה אל אביה שידע שסיפור הוא תמיד דרך יעילה להרגיע אותה.
"תשובה לביקורת" ("Answer to a Criticism")
במחברת הסיפורים של אנה יש טקסט אחד יוצא דופן בשם "בריכת הריקבון" ("The Pool of Decay"). בניגוד לשאר, הטקסט הזה הוא לא סיפור, אלא – כפי שאנה בעצמה הגדירה – 'תשובה לביקורת', ושאותו כתבה מכיוון שהרגישה מחויבת להגיב לביקורת סרט שהתפרסמה במגזין האהוב עליה "Cinema & Theatre", שעותק שלו קיבלה מדי שבוע מהעוזר ויקטור קוגלר.
בביקורת, המחבר התלונן על סצנות העירום בסטודיו של הפסל. אנה חשבה שזה מוגזם וסיגלה גישה נינוחה יותר לעירום: "קצת יותר חופשי, קצת יותר רגיל, אז הכל יהיה הרבה יותר סתמי".
"המצאות" ("Inventions")
ב-6 באוקטובר 1943, כתבה אנה במחברת הסיפורים שלה את האגדה הראשונה שלה, "החלום של אווה", שאותה גם ראתה כאגדה הטובה ביותר שלה – אווה חולמת לפגוש פיה שמגלה את האומץ להילחם ברשע כדי להציל את הממלכה, ומקבלת ממנה שיעור חכם שמשנה אותה לטובה. כשאווה מתבגרת, היא מבינה שהפיה הייתה למעשה 'המצפון שלה'.
עובדת בונוס: 'מצפון' הוא נושא שאנה עסקה בו לא מעט גם ביומן שלה. "מי שלא יודע", כתבה למשל בתחילת יולי 1944, "חייב ללמוד ולחוות ש'מצפון שקט מחזק אותנו!'".
הסיפור האחרון
הסיפור האחרון שאנה כתבה היה "הפיה הסנדקית" ("The Fairy Godmother"), שחלקים ממנו היא העתיקה חלקים למחברת הסיפורים שלה ב-12 במאי 1944. אגב, הסיפור הזה הוא היחיד שאותו לא כללה בתוכן העניינים…
לפי מה שכתבה ביומן שלה ב-6 במאי 1944 אפשר להבין שהיא עבדה על הסיפור הזה לא מעט זמן ושהוא היה חשוב לה: ״אני רוצה לנסות לסיים את סיפורה של הפיה הסנדקית אלן. סתם בשביל הכיף. אני יכולה לתת את זה לאבא ליום הולדתו, יחד עם זכויות היוצרים״. ביום שלישי ה-9 במאי 1944, סיימה אנה את הסיפור וכתבה ביומנה: ״העתקתי אותו על נייר מכתבים יפה, עיטרתי אותו בדיו אדומה ותפרתי אותו. כל העניין אמנם נראה נחמד, אבל אני לא בטוחה שזה מספיק".
עובדת בונוס: הגרסה שאנה נתנה לאביה במתנה לא שרדה (נמצאו רק קטעים מהסיפור שנכתבו על גיליונות נייר מקומטים וקרועים), וביומן שלה לא מוזכר מה אבא שלה חשב על המתנה ו/או על הסיפור.
החלום ושברו
בפברואר ומרץ 1944 רוב הסיפורים שכתבה אנה במחברת שלה, היו סיפורי אגדות ("המצאות" כפי שהיא כינתה אותם), והגיבורים הראשיים בהם היו דמויות כמו ילדת פרחים, מלאך שומר, גמד חכם ודוב קטן – מה שיכול ללמד על הלך הרוח של אנה באותה תקופה והצורך שלה להשתמש בדמיון כדי לברוח מהמציאות הקשה.
אחד הסיפורים שמראה אולי הכי טוב את תהליך "ההתפכחות" שעברה אנה במהלך התקופה שבה הסתתרה בעליית הגג הוא "אשליה של כוכב קולנוע" ("Film Star Illusion"), שהגיבורה שלו אנה פרנקלין – שימו לב לדמיון של שם הגיבורה לשמה שלה, אנה פרנק – דוחה בסופו של דבר את הוליווד ו'נרפאת לנצח מכל אשליות התהילה'.
עובדת בונוס: הסיפור הזה נכתב בהשראת או בעקבות 'השאלות הנצחיות' של אוגוסט ואן פלס ששאל אותה האם היא עדיין רוצה להיות כוכבת קולנוע. יומנה של אנה מגלה שהיא אכן חשבה על הנושא באוקטובר 1942. אז, לצד הדביקה ביומן שלה תמונת פספורט משנת 1939 ולצידה כתבה: 'אם אראה ככה, אולי עדיין יהיה לי סיכוי להגיע להוליווד'. הסיפור "אשליה של כוכב קולנוע" הוא פרידה מובהקת מהחלום הזה.
למרות הקושי ו"ההתפכחות" אנה לא ויתרה על האופטימיות שכל כך אפיינה אותה, ולפי מה שכתבה ביומנה ב-21 באפריל 1944 היא עדיין חשבה, או חלמה, על דרכים להגיע לקהל גדול יותר: "אני רוצה לפנות לנסיך {מגזין מאויר שאותו קראה במסתור} כדי לראות אם הם יפרסמו אגדה שלי, תחת שם בדוי כמובן, אבל מכיוון שהאגדות שלי עדיין ארוכות מדי, אני לא חושבת שיש לי הרבה סיכוי להצליח". ההשערה ההגיונית אגב, היא שהפנייה למגזין מעולם לא נשלחה.
