"אמדאוס"
דרמה תקופתית על היריבות בין מוצרט לסליירי, העוסקת בגאונות, קנאה, כוח, יצירה ומאבקי אגו בעולם המוזיקה הקלאסית.
וולפגנג אמדאוס מוצרט (1791-1756) היה מלחין ופסנתרן אוסטרי מתקופת הקלאסיקה, שנחשב לאחד מגדולי הגאונים המוזיקליים בתולדות האנושות ולאבטיפוס האולטימטיבי של "ילד הפלא".
הוא נולד למשפחה מוזיקלית בזלצבורג, בשם הכה ארוך 'יוהאנס כריסוסטומוס וולפגנגוס תאופילוס מוצרט', התחיל לנגן בפסנתר ובכינור כבר בגיל שלוש, ובגיל חמש החל להלחין יצירות ראשונות. כשאביו, ליאופולד מוצרט, שהיה כנר ומלחין בחצרו של שליט העיר הנסיך-ארכיבישוף זיגיסמונד פון שראטנבאך, זיהה את הכישרון הנדיר של וולפגנג הקטן, הוא החליט להפוך אותו ואת אחותו הבכורה מריה אנה ("ננרל", שהייתה בעצמה פסנתרנית מחוננת), למיזם הופעות רווחי.
ליאופולד שראה בילדים שלו "ביצת זהב" לתהילה ולממון, גרר אותם למסע הופעות ראווה מפרך בין חצרות המלוכה של אירופה, שנמשך למעלה משלוש שנים במהלכן היטלטלו הילדים בכרכרות בדרכים קפואות ובתנאי חולי קשים, כולל התפרצויות של אבעבועות שחורות ודלקות מפרקים שערערו את בריאותו של וולפגנג. מסע שכלל גם כמה רגעים מכוננים, בהם למשל ההופעה בפני הקיסרית מריה תרזה בארמון שנברון כשהיה בן 6 בלבד – הופעה שבה החליק מוצרט הקטן על רצפת הפרקט המבריקה, ומי שעזרה לו לקום היא לא אחרת מאשר הארכידוכסית הקטנה מארי אנטואנט; חיבור הסימפוניה הראשונה שלו במהלך הביקור בלונדון, כשהיה בן שמונה בלבד; והרגע המכונן בגיל 14, כשבעת ביקור בקפלה הסיסטינית בוותיקן, שמע פעם אחת בלבד את מזמור ה"מיזררה" הסודי של אלגרי (שהיה אסור בהעתקה תחת עונש נידוי), ושחזר את היצירה במלואה מהזיכרון תוך לילה אחד.
אולם המחיר הנפשי של הילדות הנרמסת, השליטה הנוקשה של אביו והציפיות הגבוהות החלו לתבוע מחיר כבד. עם שובו לזלצבורג נדרש מוצרט להשתלב בחצר תחת מעסיקו החדש של אביו, הנסיך-ארכיבישוף השמרן הירונימוס פון קולורדו, שלעומת קודמו הסבלני, ראה בו משרת פשוט, חייב אותו לסעוד עם הטבחים ואסר עליו להופיע מחוץ לחצר. בשנת 1781 התפוצץ הכל: מוצרט התעמת פומבית עם הארכיבישוף, מה שהוביל לסצנה דרמטית על גרם המדרגות שבה קיבל בעיטה פיזית בישבנו ממנהל משק הבית, הרוזן ארקו. בתגובה, החליט מוצרט לעזוב את זלצבורג ולעבור לווינה כאמן עצמאי – צעד שהיה גם מרד ישיר באביו ליאופולד, שהפציר בו להתרפס ולשוב לחסות החצר והכנסייה.
שנותיו בווינה היו סוערות ופוריות מאין כמותן – שילוב מסחרר של חירות יצירתית, הצלחה פנומנלית וחוסר אחריות כלכלי. הוא התפרנס מהוראה וממכירת יצירות, התחבר לאליטה האינטלקטואלית, כבש את הזירה ככוכב של קונצרטי המנויים הפומביים (ה-Academies), והרוויח סכומי עתק שאותם פיזר במהירות על דירות פאר, ביגוד ראוותני, אורח חיים בזבזני והימורים. באותה תקופה נישא לקונסטנצה ובר – נישואים שאביו התנגד להם בכל תוקף בשל מעמדה החברתי, מה שהעמיק עוד יותר את הקרע המשפחתי.
אבל… למרות הסערות האישיות, ולמרות שיחסיו עם מלחין החצר אנטוניו סליירי התאפיינו ביריבות מקצועית עזה שהולידה לימים מיתוסים רבים, הניבה התקופה הזו את פסגת יצירתו: שיתוף הפעולה הגאוני עם הליברטיסט לורנצו דה פונטה הניב את טרילוגיית האופרות המבריקה והנוקבת "נישואי פיגארו" (1786), "דון ג'ובאני" (1787) ו-"כך עושות כולן" (1790), שמתחו ביקורת חברתית חריפה על אותה אצולה שמוצרט כל כך שאף להרשים, לצד אופרת הקסם העממית "חליל הקסם" (1791).
בדצמבר 1791, כשהיה בן 35 בלבד, נגדעו חייו של ילד הפלא המוזיקלי בנסיבות מסתוריות – בעודו שוכב על ערש דווי, קודח מחום ומותש ממחלה לא מפוענחת, וכותב בקדחתנות את יצירת האבל המונומנטלית "רקוויאם ברה מינור" שהוזמנה ממנו בעילום שם באמצעות שליח אלמוני מטעם הרוזן פון ואלזג (יצירה שלא הספיק לסיים והושלמה לאחר מותו בידי תלמידו זיסמאייר). בהתאם לתקנות הקבורה הקהילתיות והתברואתיות שהנהיג באותה עת הקיסר יוזף השני לבני המעמד הבינוני, הובא מוצרט לקבורה בקבר קהילתי (Gemeinsames Grab) בבית העלמין סנקט מרקס, כשרכושו דל אך מורשתו המוזיקלית נצחית.
במהלך חייו הקצרים חיבר מוצרט יותר מ-600 יצירות מופת ששינו את פני המוזיקה הקלאסית והגדירו מחדש את הסימפוניה, הקונצ'רטו לפסנתר והמוזיקה הקאמרית. עד היום, שמו של מוצרט שזור בטבעיות בלבה של התרבות האוסטרית: האופרות שבהן הפיח דמויות אנושיות, מורכבות, מצחיקות ונוגעות ללב, לצד הלחנים והצלילים העל-זמניים ממשיכים להדהד באולמות הקונצרטים ברחבי תבל, ומהווים את עמוד השדרה של התרבות והתיירות באוסטריה – מסיורים בבית ילדותו בזלצבורג, דרך ביקור במוזיאון בית המוזיקה בווינה ועד האזנה באולמות הקונצרטים המפוארים ברחבי העולם כולו.
דרמה תקופתית על היריבות בין מוצרט לסליירי, העוסקת בגאונות, קנאה, כוח, יצירה ומאבקי אגו בעולם המוזיקה הקלאסית.
מוזיאון בית המוזיקה שבמרכז וינה הוא מוזיאון אינטראקטיבי ומהנה מאוד, גם למבוגרים וגם לילדים. הוא נותן כבוד למלחינים הגדולים של המוזיקה הקלאסית (איך לא) אבל בעיקר ממחיש בדרכים יצירתיות מאוד את הקסם שבמוזיקה. מומלץ!