"כורש הנסיך האחרון": תזכורת לכך שהאיראנים רצו פעם בטובתנו
הספר "כורש הנסיך האחרון" של יונתן ילון הוא ספר קריאה מעולה, שמעניק הצצה כמעט בלעדית לסיפור המרתק של כורש. המלך האיראני שמוכר לנו בעיקר בגלל "הצהרת כורש" המפורסמת. מרתק!
כורש הגדול (530-600 לפנה"ס), המוכר גם ככורש השני, היה מלך פרס ומייסד האימפריה האחמנית (האימפריה הפרסית הראשונה) – מנהיג דגול, אסטרטג צבאי מבריק ואחד השליטים המוערכים, הנערצים, המהפכניים ומעוררי ההשראה בתולדות האנושות.
הוא נולד כמלך אנשאן – חבל ארץ הררי בדרום-מערב איראן של ימינו, שהיה אז נחלה וסאלית הכפופה לאימפריה המדית השלטת. לפי המסורות ההיסטוריות, אמו מנדנה הייתה נסיכה מדית ובתו של המלך אסטיאגס, אך קרבת הדם הזו לא מנעה ממנו להרים את נס המרד נגד סבו בשנת 550 לפנה"ס, לאחד תחת הנהגתו את שבטי הפרסים והמדים, ולהפיל את שלטון מדי בהפיכה מזהירה שסימנה את ראשית נסיקתה של פרס כמעצמת-על עולמית.
בתוך שני עשורים בלבד חולל כורש מסע כיבושים חסר תקדים בהיקפו שחיבר בין מזרח למערב: תחילה הביס באסיה הקטנה את קרויסוס מלך לידיה העשיר כקורח וכבש את בירתו סרדיס, ובהמשך הכניע את ערי החוף היווניות. גולת הכותרת הצבאית והמדינית של שלטונו נרשמה בשנת 539 לפנה"ס, כשהצעיד את צבאו אל בבל – הכרך המבוצר והמפואר ביותר בעולם העתיק. על פי התיאורים ההיסטוריים, לוחמיו היטו את מי נהר הפרת שזרם מתחת לחומות, חדרו אל העיר בהפתעה מוחלטת וכבשו אותה כמעט ללא שפיכות דמים. נפילת בבל מוטטה את האימפריה הניאו-בבלית, וכורש הכריז על עצמו כ"מלך ארבע כנפות תבל", כשהוא שולט על אימפריה רב-לאומית עצומה שנמתחה מגבול הודו ועד הים התיכון ומצרים.
אבל גדולתו האמיתית של כורש לא נבעה מחרבו, אלא מתפיסת עולם שלטונית הומניטרית שהקדימה את זמנה באלפי שנים. בניגוד לאכזריות ולמדיניות ההגליה והדיכוי שאפיינו את קודמיו האשורים והבבלים, כורש הנהיג מדיניות של סובלנות דתית, כבוד למסורות המקומיות ואוטונומיה תרבותית לנתיניו. במקום להשמיד את אלילי העמים המובסים, נהג בהם בכבוד, שיקם מקדשים חרבים, ואיפשר לעמים שהוגלו בכוח לשוב למולדתם ההיסטורית. עקרונות אלו נחרטו על גבי גליל חרס בבלי, "גליל כורש" (Cyrus Cylinder), שנחשב בעיני רבים להצהרת זכויות האדם הראשונה בהיסטוריה, שבה הונצחו חופש הפולחן, שיקום המקדשים והשבת העמים הנדחים לבתיהם.
עבור העם היהודי, מדיניות זו חוללה נס היסטורי של ממש: בשנת 538 לפנה"ס פרסם את "הכרזת כורש" המפורסמת, ששמה קץ לגלות בבל בת שבעים השנה, קראה ליהודים הגולים לחזור ליהודה ("שיבת ציון"), ואיפשרה את הקמתו המחודשת של בית המקדש השני בירושלים במימון האוצר המלכותי. נדיבותו, פתיחותו והגנתו על העם היהודי הותירו רושם כה עז, עד שבתנ"ך זכה לתואר חסר תקדים עבור שליט זר שאינו בן ישראל, כשהנביא ישעיהו הכתיר אותו כ"משיח ה'" וכרועה שנבחר להגשים את הרצון האלוהי.
חייו של "מלך ארבע קצוות תבל" הגיעו לקיצם בשנת 530 לפנה"ס במהלך מסע מלחמה במרכז אסיה, כשיצא להגן על גבולות ממלכתו מפני שבטי המסגטים הנוודים ונפל בקרב עקוב מדם. גופתו הובאה לקבורה בפסארגאדה, עיר הבירה הראשונה שהקים בפרס (איראן של ימינו), שם ניצב עד היום קברו המונומנטלי – מבנה אבן מדורג, פשוט ואצילי, ששרד אלפי שנות מלחמות ומהפכות. אישיותו המנהיגותית שימשה מודל לחיקוי עבור אלכסנדר הגדול (שביקר בקברו וציווה לשפצו מתוך יראת כבוד), ריתקה פילוסופים יוונים כקסנופון שחיבר את "חינוכו של כורש", ואף השפיעה על מנהיגי עידן הנאורות ומנסחי חוקת ארצות הברית, הרואים בו עד היום את האבטיפוס של המנהיג הנאור והצודק בעת העתיקה.
הספר "כורש הנסיך האחרון" של יונתן ילון הוא ספר קריאה מעולה, שמעניק הצצה כמעט בלעדית לסיפור המרתק של כורש. המלך האיראני שמוכר לנו בעיקר בגלל "הצהרת כורש" המפורסמת. מרתק!