כשהייתי קטנה הספר "הביצה שהתחפשה" הצחיק אותי. ביצה קצת מטורללת, שבשל צורתה המוזרה לא מצליחה למצוא את עצמה בעולם ומחליטה לאמץ לה זהות אחרת. היום אני כבר רואה את הדברים קצת אחרת ומבינה שבכל אחד מאיתנו יש קצת מהביצה הזו, שכולנו משנים קצת את הזהות שלנו כדי להרגיש "כמו כולם". אבל איפה הגבול בין קצת לייפות את המציאות לבין לאבד אותה לגמרי?
הספר "למה היא לא עפה" של אושרית נברה (הוצאת קוראים) גרם לי להרהר שוב בשאלה הזו ולתהות ביני לבין עצמי כמה ליזי יש בי.
גיבורת הספר היא ליזי חלפון, ילידת באר שבע, בצד הסטיגמטי של העיר. היא נולדה להורים צעירים מאוד וגדלה בצל חסותה של ליזט, סבתה היקרה. אביה שמעון עבד כנגר ולא חסך ממנה את שבטו. אמה מרים, הייתה אישה חלשה ובוכייה שהחיים כנראה, היו כבדים עליה. והיו גם דודה סמי הספר, שמספרתו הייתה צמודה לבית סבתה ודודתה מזל, בעלת מכון קוסמטי.
בתוך המשפחה הזו היא גדלה. סופגת מצד אחד את החמימות המשפחתית שטבולה בהמון דברים שילדים לא צריכים לראות ובמילים שילדים לא צריכים לשמוע. הכל על השולחן – גם המאכלים וגם החיים.
ובתוך כל זה, ליזי היא תלמידה חרוצה וכשרונית שמצטיינת בלימודים ומשננת את שירי אלתרמן. כשהיא גדלה ומתגייסת לצבא, היא נפגשת לראשונה עם "העולם האמיתי". זה שיש בו אנשים שגדלים להורים מתורבתים ונעימים. היא מתביישת בזהותה, בהוריה ההמוניים ובמקורותיה ולאט לאט מתרחקת מהם, מבפנים ומבחוץ.
בטקס קבלת חיילת מצטיינת, ניגש אליה אחד הטייסים (יאיר) ומציע לה לבוא לעבוד בחברת הפרסום שלו בתל אביב. לאחר לבטים רבים היא יוצרת איתו קשר, עוברת לתל אביב הגדולה ומעלימה לחלוטין את ליזי, תוך שהיא מאמצת לה זהות בדויה וסיפור חיים קלאסי ואלגנטי.
אבל כמו בחיים, אתה כנראה לא יכול לברוח מעצמך יותר מידי וכשאין לך שורשים האדמה תחתיך מתערערת. זה מה שקורה גם לליזי עד שהיא מוצאת את עצמה מאושפזת במחלקה פסיכיאטרית סגורה.
אני מודה שבהתחלה היה לי קצת קשה עם הספר. הסטיגמטיות הבולטת קצת הציקה לי, אבל ככל שהמשכתי לקרוא נסחפתי אל נבכי נפשה של הילדה המסכנה הזו והבנתי שחוסר הנעימות בהתחלה נבע מהמראה שהספר הזה שם אל מול הפנים. מראה עצמית, אבל גם מראה חברתית מובהקת, שצריך להביט בה בייחוד כל מי שעבר לגור בתל אביב. מראה שמציפה את השאלה עד כמה כל הסטיגמות על תל אביב נכונות – האם אנחנו באמת חיים כאן בבועה? האם כל מי שגר בתל אביב אכן "חי בסרט"?
כמי שעברה לתל אביב אחרי הצבא ועובדת כאן בתחום השיווק, הפרסום ויחסי הציבור, מצאתי בספר המון נקודות ממשק. ונכון, הוא אולי מוקצן ורובנו לא מאבדים לחלוטין את זהותנו, אבל זהו בהחלט ספר מטלטל ומעורר מחשבה.
