"האדם אינו אלא קרקע ארץ קטנה,
האדם אינו אלא תבנית נוף־מולדתו,
רק מה שספגה אזנו עודה רעננה,
רק מה שספגה עינו טרם שבעה לראות,
כל אשר פגע במשעולי טללים ילד
מתלבט, נכשל על כל גוש ועי־אדמה,
בעוד בסתר נפשו ולבא־דע ערוך
מזבח, עליו יקטיר מידי יום ביומו
למלכת השמיים, לכוכב ומזלות.
ואך ברבות הימים ובמלחמת ישות,
ומגילת ספר חייו הולכה מתפרשת,
ובאו אחד אחד, ויגלה פשר
כל אות ואות וסמל סמל כל הבאות,
שחוקקו עליה בראשית בריתה,
האדם אינו אלא תבנית־נוף מולדתו." (שאול טשרניחובסקי)
את השיר הזה ציטטה דבורי יעקבי כהקדמה לרומן החדש והראשון שלה "מחברת מולדת" (הוצאת כרמל ירושלים), ואין בחירה מדויקת מזו להכניס את הקורא לאווירה ולסכם את מהות הספר כולו. אבל שלא תתבלבלו… זה ממש לא איזה רומן היסטורי שמתחולל בתקופת קום המדינה, אלא משהו שונה לגמרי.
'מחברת מולדת' הוא רומן בסיפורים, כתוב בסגנון שמזכיר יומן אישי, ומגולל את קורותיה של משפחה אחת מקום המדינה ועד שנת 2014. הסיפור הוא לגמרי שלהם וכל דמות מקבלת את תשומת הלב והמיקוד שלה, אבל דרך העיניים שלהם חולפות לנגד העיניים שלנו גם לא מעט תמונות מולדת אייקוניות כמו מלחמת העצמאות, מלחמת יום כיפור, הכרזת המדינה, הנפקת תעודות הזהות, מילואים בסיני בזמן מלחמת ההתשה וכדומה. לא בהכרח כדי לתעד את ההיסטוריה, אלא פשוט כי זה מה שקרה וזה מה שחוו בני המשפחה. האירועים ההיסטוריים אגב, מוזכרים ממש כבדרך אגב, כחלק משגרת היומיום, וזה אולי מה ש"מנרמל" אותם ושוזר אותם בטבעיות בעלילה.
אבל זה לא רק סיפור על ההיסטוריה של ארץ ישראל. זה סיפור על ההווי התרבותי והחברתי שלה. הווי החיים בקיבוץ, הווי החיים בתל אביב השוקקת ותפיסת העולם הכה שונה של הקיבוצניקים לעומת הבוהמה התל אביבית. הכל יש כאן ואיכשהו זה לא מעיק על הקריאה ולא הופך אותה לכבדה. להפך. אולי בזכות ההתמקדות בחייה של משפחה אחת, די ממוצעת, וסיפור הדברים מנקודת המבט שלהם ושלהם בלבד. אנשים. עם תקוות, בגידות, אכזבות, שוב תקוות, המציאות והחיים עצמם. פשוט ככה.
העלילה בקצרה
הספר כתוב כאמור כמקבץ של סיפורים קצרים מחיי היומיום של משפחת יעקובזון: ההורים רחל ואדק והילדים מיקי, מיכל ויהודהל'ה. הסיפורים עצמם לא בהכרח מסודרים לפי סדר כרונולוגי, אבל דווקא הקפיצות האלה בזמן מחזקות את האותנטיות של אלבום התמונות המשפחתי הזה שנפרש לנגד העיניים. כשאני חושבת על זה עכשיו, הקריאה של הספר באמת הזכירה לי מפגש משפחתי שבו מדפדפים באלבומים הישנים ומספרים את הסיפורים שמאחורי כל תמונה…
הסיפור הראשון מתרחש בתל אביב בשנת 1948 והוא מסופר מנקודת מבטה של מיכל האחות האמצעית, שהייתה אז רק בת 5. לילה, האזעקה עולה ויורדת וכולם ממהרים למקלט. מיכל נחפזת החוצה מהבית ומחכה לאמה שמגיעה מיד אחריה עם יהודה'לה בן השנתיים ורבע "הוא תמיד התעקש להדגיש את ה'ורבע'". וכן, הסיטואציה מלחיצה עבור ילדה בת 5, אבל הזיכרון שנחקק אצל מיכל הוא דווקא הבכי של יהודה'לה וההתיישבות העיקשת שלו על המדרגות, רק בגלל שאחת מנעלי הבית הירוקות שנעל נפלה לו בדרך והוא לא מצא אותה. ככה, פשוט, קטן ומלא מלא משמעות.
הסיפורים הבאים מתארים גם הם סיטואציות שונות באופן דומה, סיטואציות שדרכן נחשפים הקוראים לסיפור החיים של המשפחה: הנישואים הראשונים והלא מוצלחים של רחל ושל אדק, המעבר למגורים האידיאולוגים בעמק הירדן, החבר שנסע לבקר את משפחתו בפולין ולא שב, המעבר משם לתל אביב, התפתחותו של אדק כסופר שמעורבב מאוד בחיי הבוהמה של העיר הגדולה והמחיר שמשלמת על כך רחל, הבחירה שלה לעזוב עם הילדים לקיבוץ ולהשאיר את אדק בתל אביב, הניסיון שלהם להשתלב בקיבוץ תוך כדי ניסיון לטשטש את הזהות התל אביבית שנחשבה אז ל"מוקצה" בעיניי הקיבוצניקים, ועוד. דברים גדולים שמתבטאים בדברים הקטנים ביותר.
לצורך הדוגמה, הנה ציטוט קצר מתוך הספר, שבו מתארת מיכל את ההתמודדות שלה עם 'החיים הכפולים' כילדה עם בית אחד עירוני (של אבא) ובית אחד קיבוצניקי. קטע שמזקק כל כך הרבה בכל כך מעט מילים: "מאז הגיעה לגבעת צאלה, ארבע שנים קודם לכן, עם אמה ועם אחיה, אבל בלי אבא, התאמצה בכל כוחה לנער מעליה את תווית העירונית ולעטות את צבעי ההסוואה הקיבוציים – אחד החשובים שבהם, אם כי לא היחיד, היה העמדת פנים של צניעות וחוסר רצון בעמדת מנהיגות. זה היה קשה, מכיוון שהצטיינות בלימודים הייתה אחד מסמלי הסטטוס החשובים במדרג החברתי, אבל כלפי חוץ היה צריך להפחית מחשיבותה… החרדה שמשקשקת בבטנה אולי נובעת מהסוד הגדול, ממה שעשתה בחופשת סוכות. לכולם אמרה שהיא נוסעת לבקר את אבא בתל אביב. היא הקפידה תמיד לדבר בסגנון הקיבוצי ולהגיד "אבא" ולא "אבי". להגיד "אבי" נחשב לא רק גנדרני מידי, אלא גם סממן של רכושנות אישית, בורגנות ועירוניות".
הקטע הזה הוא באמת קצה הקרחון של העושר הספרותי שבו כתוב הספר. השפה עשירה ומענגת ממש והתיאורים כה מדויקים (בעיקר של האווירה), עד שיכולתי ממש להריח את עשן הסיגריות בכסית וביתר הברים התל אביבים, לשמוע את 'הסלבס' של אותה תקופה צוחקים בקול ומשתפים בחוויות ההוללות ולהריח את שדות החיטה הירוקה בקיבוץ. ממש נהניתי לקרוא את הספר הזה. גמעתי אותו בימים בודדים (וזה לא אופייני לי) ואני באמת גם לכם ממליצה בחום.