אם חייתם בלונדון בשנת 1906, וודאי הכרתם את חנות הצעצועים של פאפא ג'ק. ולא, לא מדובר בחנות צעצועים ענקית ומנצנצת שמושכת אליה תיירים כל השנה. בדיוק להיפך. חנות הצעצועים של פאפא ג'ק היא חנות קטנה, לפחות מבחוץ (תכף תבינו למה) שממוקמת בקצה סמטה ללא מוצא ופתוחה רק לזמן קצר בכל שנה – בתקופת חג המולד! היא נפתחת ביום שבו מופיע הכפור הראשון ונסגרת ביום שבו פורחת השלגית הראשונה (הפרח שמבשר את סוף החורף).
כאן, בתוך החנות הקטנה וה"זמנית" הזו מתחולל כל הקסם, ומתרחשת כל עלילת הספר "אנשי הצעצועים" שכתב רוברט דינסדייל (הוצאת אריה ניר-מודן), שמתפרסת אגב על פני 456 עמודים.
לפני שאספר לכם על העלילה עצמה, כדאי שתדעו שהספר הזה הוא ממש לא ספר שגרתי (וזה אולי הקסם שלו), אלא ספר שמערבב בצורה גאונית ממש מציאות ודמיון. ספר מלא בתמימות של ילדים, אבל גם בהתפכחות והתמודדות עם חוויות טראומטיות מהעבר. עולם צעצועים קסום ומשמח לצד מציאות כואבת ולא פשוטה בכלל, שאמנם מתקיימת מחוץ לדלתות החנות אבל לא פוסחת על מי שבפנים.
קצת הזכיר לי את השיר הכה יפהפה של עברי לידר "האהבה הזו שלנו":
העלילה בקצרה
כשקתי בת ה-16 נכנסת להיריון לא מתוכנן מידידה השכן (שהסיר מעליו כל אחריות), היא מבינה שיש לה רק שתי אפשרויות: או למסור את הילד לאימוץ, או לברוח מהבית ולקוות שיקרה נס שיוציא אותה מהבור שאליו נקלעה. היא לא טיפשה. היא יודעת ש"קר שם בחוץ", אבל איזו ברירה יש לה? למסור את פרי ביטנה לאימוץ בידיעה ברורה שהיא לא תוכל לחיות בשלום עם ההחלטה הזו?
הדילמה הזו לא נותנת לה מנוח, אבל אז היא רואה בעיתון מודעת דרושים קטנה עם הכיתוב: "הלכתם לאיבוד? אתם מפחדים? נשארתם ילדים בנשמתכם? חנות הצעצועים של פאפא ג'ק מחפשת אתכם". משהו במודעה הזו נוגע לה בדיוק בעצב החשוף, מכריע את הכף ובדיעבד – משנה לחלוטין את מסלול חייה.
קתי, שהיא לא טיפשה כאמור, מבינה את החשיבות שיש לעבודה הזו עבורה ולכן, כשהיא מגיעה לחנות הצעצועים היא מחליטה לשמור בסוד את הריונה, לפחות כל עוד אפשר… הרי ממילא החנות תיסגר בסוף החורף וכל העובדים ישובו לבתיהם, כך שההיריון לא אמור לבלוט ו/או להפריע לעבודתה שם.
בחנות היא פוגשת את בני משפחת גודמן, שלהם שייכת החנות ומי שאחראים על כל הקסם שקורה בתוכה – האב יאקבס, הבן הבכור קספר והבן הצעיר אמיל. הם מקבלים אותה בזרועות פתוחות ולראשונה מזה הרבה מאוד זמן היא מרגישה בטוחה ומוגנת.
כל זה מתרחש שבועות ספורים לפני חג המולד ותאריך הפתיחה הצפוי של החנות וההכנות בעיצומן: החנות שנראית קטנה מבחוץ הופכת לעולם עצום מבפנים, החללים מעוצבים, המדפים מתמלאים בצעצועים החדשים שעליהם עמלו הגודמנים כל הקיץ והנורות מותקנות במקומן, ממתינות בסבלנות לכפור הראשון ולנחשול הילדים וההורים שיגיעו בעקבותיו.
קתי נפעמת מהצעצועים שמתעוררים לחיים, פשוטו כמשמעו: כלבי הטלאים שמקשקשים בזנבם, עצי הנייר שפורחים לגובה, הטירות שמרחפות באוויר, וחיילי הצעצוע של אמיל שמנהלים קרבות "אמיתיים" והופכים בכל שנה להיות במוקד תשומת הלב של המבקרים.
אבל בחיים כמו בחיים, מתחת לכל ההמולה השמחה הזו מסתתרת מציאות אנושית-משפחתית מורכבת שבאה לידי ביטוי בהתנהגות המסוגרת וה"פוסט טראומית" של יאקבס האב (שאת הסיבה לה תגלו בעצמכם), ובעיקר בתחרות הסמויה בין אמיל וקספר על המצאת הצעצוע המוצלח ביותר – תחרות שהיא הרבה מעבר לצעצוע.
הקלפים נטרפים (שוב) כשמלחמת העולם הראשונה פורצת וקספר עוזב את החנות ויוצא להילחם בשדות הקרב העקובים מדם. פתאום התפקידים מתהפכים. קספר שלתחושתו חי כל השנים תחת צלו של אמיל אחיו, הגיבור שהמציא את חיילי הצעצוע הכה פופולאריים, הופך פתאום לגיבור בשדה הקרב. בעוד שאמיל נשאר בחנות וזוכה לביקור משפיל של מסדר הנוצה הלבנה, שבו "זכו" רק "הפחדנים" שנותרו בעורף.
כשהמלחמה תמה וקספר חוזר הביתה, שום דבר כבר לא אותו הדבר. לא החנות, לא הקסם שמתעורר בה לחיים ואפילו לא חיילי הצעצוע האמיצים. במיוחד הם. ויש בזה המון היגיון כשחושבים על זה – הרי כל המהות של החנות הזו הייתה בריחה מן המציאות הקשוחה שבחוץ ויצירת מציאות דמיונית אחרת ופתאום, קרבות המשחק וחיילי הצעצוע הם התזכורת הכואבת ביותר למציאות שבחוץ. הקרבות, ההרג, הכאב…
איך זה נגמר, מה קרה עם קתי (לא חשבתם ששכחתי, נכון?), כיצד התמודד קספר עם טראומת המלחמה (רמז: קשור לחיילי הצעצוע), איך התמודד אמיל עם החיים בעורף האם תצליח משפחת גודמן לשקם את עצמה, והאם באמת "צעצוע לא יכול להציל את החיים, אבל הוא יכול להציל את הנפש" כמו שאומר תמיד פאפא ג'ק? את כל זה תצטרכו כמובן לגלות בעצמכם…
