אין הרבה ספרים שחושפים את כל האמת במערומיה ואין הרבה סופרים שמעזים לכתוב על מצבים שהם כמעט בגדר טאבו. הספר הזה כן. הוא מטלטל, בועט ושובר את הלב, אבל גם מלא תקווה ואופטימיות. פשוט וואו!
הספר "בואי" של אורלי סיגל (הוצאת כנרת זמורה) הצליח לפרוט על מיתרים שבכלל לא ידעתי שיש לי. מהרגע שהתחלתי לקרוא אותו ועד לרגע שסיימתי הרגשתי שאני מקבלת הצצה נדירה ביותר למה שקורה באזורים המבודדים והמרוחקים מהחיים של רובנו.
הספר מורכב משלושה סיפורים שונים אך דומים מאוד: 'חממות', 'בואי' ו'פס חם'. סיפורים שחופרים עמוק אל תוך הנשמה ולא חוששים להציף גם את מחשבות ותחושות "לא מקובלות". כאלו שלרוב כלל אינן מתקבלות על הדעת, עד כדי כך שאנחנו לא תופסים אפילו את האפשרות שהן שם.
המבט הפסיכולוגי המורכב של אורלי סיגל על מציאות שברציונל כולנו מבינים שהיא ממוקמת על הסקאלה השלילית, והיכולת המופלאה שלה לבטא במילים את הבלבלה הרגשית הזו, היא ככל הנראה זו שהופכת את הספר הזה למופלא.
חממות
הסיפור הראשון הוא סיפורה של שרה, אלמנה בודדה מבקעת הירדן שמשלמת כעת את מחיר העבר שלה. שני ילדיה התרחקו ממנה – בתה מוריה "ברחה" לחו"ל ובנה מבקר אותה לעיתים רחוקות, בעלה מת ובשלהי חייה היא מוצאת את עצמה תלויה שוב (או אולי עדיין) באבנר אחיה. האיש שהרס אותה מלכתחילה, אבל גם זה שלתפיסתה היה במשך שנים, ועדיין, האור בחייה.
ילדותה של שרה בירושלים של שנת 1965 לא הייתה קלה. אביה מת בילדותה, אמה נאלצה לגדל ולכלכל לבד חמישה ילדים ואבנר אחיה, הבן היחיד במשפחה היה זה שתפס את מקומו של אב המשפחה. אבנר היה היחיד שהגן על שרה, שגם כך לא הייתה הבת/האחות המועדפת, ותשומת הלב שהעניק לה לאורך השנים הייתה מבחינתה אוויר לנשימה. והמחיר? פעוט. שולי. זניח. גם אחרי שנים, כשהיא כבר מבינה, היא עדיין לא רואה את עצמה כקורבן ואם הוא רק היה מסתפק בה הכל היה נשאר בסדר… תראו למשל את הציטוט המצמרר הזה מתוך הספר:
"לאף אחד לא סיפרה. האשמה מניחה משקולות בצעדיה. רק הוא שדאג לה. רק הוא שהבחין בה. את אמא גוזלת העבודה בחוץ, ואבא מת. ואם היו יודעים?… בשבילו הסכימה, בשביל שתהיה רק היא שלו. בזכותה העונג. ובכל גוון של צליל במילים שלו, בכל צל תנועה, היא מחפשת את הגעגוע וכמה פירורים בלב.".
בואי
הסיפור השני 'בואי' הוא סיפור ההתמודדות של "פיצקי" עם טיפולי הפוריות שהיא עוברת. את הכינוי "פיצקי" קיבלה מאורי בעלה הסובלני והמכיל, שכבר מתחילת הקשר ידע על התסמונת הנדירה שלה שמחייבת אותה לעבור טיפולי פוריות כדי ללדת ילד בריא, אבל התעקש לאהוב אותה בכל זאת.
כבר שנתיים שהיא עוברת את טיפולי הפוריות. מרגישה יותר ויותר 'פגומה' אחרי כל ניסיון שכושל. כועסת יותר ויותר על אורי שמתעקש להכיל אותה במקום לברוח ממנה. כועסת יותר ויותר על עצמה ומשתוקקת להיות "קצת פחות מקולקלת, קצת פחות פגומה וקצת יותר אישה".
"כוח רצון זה לא לצאת לטפס על האוורסט או לשבות רעב חצי שנה. כוח רצון זה לחסל את הגוף לאט־לאט רק בשביל להביא ילד.".
הציטוט הזה ממחיש במדויק את הקושי והמלחמה הפנימית התמידית שהיא עוברת וכמוה כל מי שמתמודדת עם טיפולי פוריות. ובתוך כל הכאוס הזה, דווקא שם. בין כל הזריקות, הטיפולים, הדמעות והכעס, היא מוצאת אהבה אחרת. שונה. כזו שמטלטלת אותה ומרעידה את אמות הסיפין של חיי הנישואים היציבים שלה.
פס חם
הסיפור השלישי והאחרון הוא סיפורו של עומר, שף מצליח שנחשב לגאון בתחומו, שמגלה פתאום שלא תמיד אפשר להותיר את העבר מאחור, גם אם ממש ממש רוצים.
זו הייתה הבחירה שלו לעזוב את פריז, את בית הספר הקולינרי הנחשב שבו למד, את ההזדמנויות העסקיות שהיו לו ואת אהבתו הגדולה, כדי לחזור לארץ ולהקים כאן משפחה ביחד עם אשתו. במשך שנים הוא לא הצטער על כך. כן, היו לו רגעים שבהם הוא תהה אם זו הייתה הפנייה הנכונה, אבל בסך הכל הוא היה מרוצה. המסעדה שלו שגשגה, הנישואים שלו היו מאושרים והחיים הלכו בתלם.
אבל אז אנה הגיעה לביקור, האישה שבעבר החזיקה את המפתחות לקריירה שלו ועדיין מחזיקה את המפתחות לליבו. הלב שהיא בעצמה שברה. הוא יודע שהיא לא באה לביקור נימוסין, אבל לא מעלה על דעתו שמה שהיא תספר לו יהפוך כך את עולמו.
והנה, אחרי שנים, הוא מוצא את עצמו שוב בדיוק באותה צומת. נאלץ לבחור בין החיים שעזב לאלו שישנם. וזה לא קל. לא קל בכלל, בדיוק כפי שמשתקף מהציטוט הזה:
"השדים מהתלים בו. המחשבות נעות בכיוונים מנוגדים, מיותרים. ביניהן אין ריח החלטה. אין הבנה. אין אחריות. בראשו הוא מבקש לפרק הכל. את הזוגיות, את ההורות, את המסעדה שהקים… ויש עוד צבע של רגש שמלווה אותו. כמו צל… כעס. בלב ההולם הוא מזהה שהוא כועס.".
באמת שקשה לי לתאר לכם כמה נפלא הספר הזה. כל משפט בו, כל מחשבה, כל ציטוט וכל תיאור, חוצבים ישר בלב. בשפה מעוררת השתאות מתארת אורלי סיגל את המציאות בדיוק כמו שהיא. בלי לעגל פינות, בלי לייפות אותה, בלי לנסות לרצות אף אחד. ככה. בפרצוף. שני הצדדים של אותה מטבע. המציאות "המכוערת" על כל המורכבות שבה. כואב, עצוב, נוגע, מרגש ומלא תקווה. מבטיחה לכם שאת הספר הזה לא תרצו לסיים, אבל גם לא תוכלו להפסיק לקרוא. מומלץ ביותר!
