אתחיל בווידוי: הרבה יותר קשה "לתפוס" אותי בהצגות יחיד, מאשר בהצגות עם כמה שחקנים. אולי בגלל שיש מעט מאוד שחקנים, או שחקניות כמובן (לפחות ע"פ ההתרשמות האישית שלי עד כה), שמצליחים לשחק במקביל כמה דמויות, באופן אותנטי כזה שיגרום לי ממש "לשכוח" את הדמויות האחרות ולהתחבר לדמות שמולי עכשיו. וזה הופך לכמעט בלתי אפשרי כשמדובר בהצגות יחיד שמבוססות על ספרים שקראתי ואהבתי, פשוט כי במקרה כזה הרבה יותר קל להרוס לי את "הסרט" שהתפתח לי בדמיון תוך כדי קריאה.
בהצגת היחיד הזו של רותם כרמלי, שמבוססת על הספר המעולה "בגוף אני מבינה" של דויד גרוסמן, זה קרה ובענק. מה זה ענק? מהסוג שבו החיבור לכל אחת מהדמויות הוא כל כך עמוק, עד שלרגעים באמת שכחתי שמדובר באותה שחקנית. כן כן, גם בסצנות שבהן הדמויות מדברות אחת עם השנייה, ואני מזכירה לכם שזו הצגה על במה ולא סרט ערוך, כן?
העלילה בקצרה
ההצגה נפתחת בסיפור לא שגרתי על קשר לא שגרתי של אישה בוגרת עם נער צעיר ותמים. סיפור חצי ברור חצי מעורפל שמעורר תחושת אי נוחות קלה, ושבשלב הזה עוד לא לגמרי ברור אם הוא מתרחש בהווה או שמדובר באיזשהו זיכרון מהעבר, ואולי זו בכלל הזיה…
הפתרון לתעלומה מגיע בחלק השני של ההצגה כשרותם, צעירה בשנות ה-30 לחייה, מגיעה לבקר את אימא שלה נילי ששוכבת על ערש דווי. מההתחלה ברור שלא מדובר בביקור "שגרתי" או "טבעי" ושיש מערכת יחסים טעונה מאוד בין השתיים, שאיזושהי עננה כבדה ולא פתורה מרחפת ביניהן כבר שנים.
"אחורה כבר אי אפשר לתקן כלום"
אפשר להתפלסף שעות על המשפט הזה, "אחורה כבר אי אפשר לתקן כלום", שאחת מהן אומרת לשנייה במהלך הביקור, ולבטח יש כאן כאלה שמסכימים איתו וכאלה שמתנגדים אליו חלקית או נחרצות. אבל על שני דברים אי אפשר להתווכח – הראשון הוא כמובן שהעבר עבר ואי אפשר לשנות אותו, והשני הוא שלא על כל הפצעים של הנפש אפשר למחול, גם לא כשמדובר בפצעים שמעכירים את היחסים עם האנשים שאנחנו הכי הכי אוהבים ואפילו לא על ערש דווי.
יש בה בהצגה הזו כל כך הרבה עומק וכאב ופתיחות, ובעיקר עיסוק רגיש וכן בנושאים טעונים ו"יומיומיים" כמו יחסי אימהות ובנות, תיקון ומחילה, קשר בין גוף ונפש ואהבה. הדבר הראשון שעשיתי כשיצאתי מהאולם, היה להתקשר לאימא שלי רק כדי להגיד לה שאני אוהבת אותה – וזה אולי יעיד יותר מהכל על האפקט שהיה להצגה הזו עליי…
בקיצור, ממליצה לכם בחום לצפות בהצגה הזו, גם אם לא קראתם עדיין את הספר (מבטיחה שזה לא יהרוס). מובטחת לכם הפוגה קצרה ואיכותית מהטרלול שבחוץ, שעל הדרך תזכיר לכם לנשום, להסתכל פנימה ולהוקיר את מי ואת מה שבאמת חשוב.
