תוך שימוש בהומור ובגרוטסקה, חוקרת אדרי את החזון הקיבוצי מול המציאות היומיומית, ומתוך הזיכרון המשותף של שמחות וטקסים, לצד רגעי השבר והטראומה מעצבת מהם דיוקן חי, חושני וטעון של קהילה אחת – ראי לכל הקהילות כולן.
ציוריה של אדרי מבקשים להבליט את הצבעוניות, המשחקיות והחושניות שבחוויית החיים הקיבוצית. חושניות שלעיתים נסתרת בדימויי הקיבוץ המקובלים, המדגישים את האחידות, העמל והנוקשות האידיאולוגית. במבט היסטורי לאחור על אמני התנועה הקיבוצית, אדרי מציגה ציור אחר, מרתק, נועז ומקיף בוורסטיליות האמנותית שבו.
התערוכה חושפת את הקיבוץ כמערכת אורגנית, שבה כל פרט הוא חלק ממשהו גדול ממנו, אך גם בלתי ניתן להחלפה. ככל שאדרי יורדת לפרטים הספציפיים של הרקמה החברתית של קיבוצה רמת יוחנן, כך היא בעצם לוכדת את נופיו האנושיים והפיזיים של הקיבוץ באשר הוא ומעניקה לו מבט מחודש. טעון בזיכרון, בצבע ובתנועה. כשהמבנה הפלסטי הגאו-סוציולוגי שאדרי יצרה בכארבעים ציורים על בדים גדולים מאפשר התבוננות ברקמה קיבוצית שעוברת אנליזה מרתקת דרך תנועת מכחול וירטואוזית.