עבודה מטלטלת המפנה את המבט אל נשים צעירות בתוך המערכת הצבאית, ונוגעת בסוגיות של גורל ומקריות, אחריות ואשמה, אמפתיה וחברות על סף תהום.
מיצב הווידאו מורכב משני ערוצים: במסך הראשי מופיעות הדוברות בזו אחר זו, בסדר כרונולוגי לפי תקופת השירות הצבאי שלהן, והערוץ השני מוקרן בירכתי חלל הגלריה וערוך באופן המדמה החלפת משמרת או "שושלת מסירה" של עדות, בזמן ובמרחב. בשניהם לביא משתמשת באמצעים מצומצמים – המצלמה מתמקדת בפניה של כל דוברת, על רקע שחור. היא נמנעת משימוש בחומרים ויזואליים נוספים ומאפשרת למי שאולי היו שקופות להיראות ולהישמע.