בספר "הטבחית של הימלר" של פרנס-אוליבייה ז'יסבר (הוצאת כנרת זמורה ביתן) יש כל מה שצריך כדי להפוך אותו לרומן טרגי ומטלטל – רצח עם, יתמות, הישרדות ועוד. אבל הוא כתוב כל כך טוב, שהקריאה בו זורמת וקלילה, ואפילו משעשעת.
תקציר העלילה
בגיל 105 מחליטה רוז, גיבורת העלילה, לתעד בכתב את כל זיכרונותיה ממסע החיים שעברה. והיא עברה. בכל זאת, 105 שנים הן לא צחוק, בטח לא כשמדובר במאה הרצחנית והאכזרית ביותר בהיסטוריה.
היא נולדה כבת רביעית למשפחה נוצרית בקובטה שבארמניה בשנת 1907, "שבע שנים אחרי הולדת המאה, דבר שבעיקרון היה אמור להביא לי מזל". אבל… כמו שהיא עצמה מתארת: "ביום שבו נולדתי, שלושת האנשים העתידים להחריב את האנושות כבר היו בחיים: היטלר היה בן שמונה עשרה, סטאלין – עשרים ושמונה, ומאו – שלוש עשרה. צנחתי למאה הלא נכונה, המאה שלהם".
בשנת 1915, כשהיא רק בת שמונה, כבר חוותה רוז את הזעזוע הראשון בחייה כשהייתה עדה לשואת העם הארמני, ולרצח שגבה גם את חייהם של בני משפחתה ובהם גם אביה שנרצח ממש לנגד עיניה. רק במקרה היא מסתתרת וניצלת מהמוות הנורא, אך מהר מאוד מגלה שכעת עליה לשרוד לבדה בעולם הגדול.
במלחמת העולם השנייה הייתה בוגרת ומחוסנת יותר. היא גרה אז בצרפת, נשואה לגבריאל, אם לשני ילדים ובעלת מסעדה מצליחה בשם "פרובנס הקטנה". באותה תקופה, הכתובת של מה שעתיד לקרות אמנם כבר הייתה על הקיר, אבל כמו שרוז בעצמה מסבירה: "אלוהים יודע שדבר מזה לא נגע לי… הייתי כמוהן וכמו כל האחרים, למען האמת. לא רציתי לדעת דבר ולא הבחנתי בדבר…".
אבל המציאות לא מאפשרת לאף אחד לברוח, בדיוק כמו שרוז כותבת: "… לא ידעתי שאין דרך לחמוק מההיסטוריה כשהיא מתחילה להתגלגל.". כניסת הנאצים לפריז טורפת שוב את כל הקלפים והכאוס הזה מגיע לשיאו כשבאחד העיתונים מתפרסם מאמר שלפיו בעלה של רוז, גבריאל, שעבד כעיתונאי וכתב לא פעם עבור הצד הימני קיצוני של המפה, הוא למעשה "מתחזה" בעל דם יהודי שזורם בעורקיו. כשזה מתפרסם אין כמעט דבר שיכול לעצור את כדור השלג. לא המסמכים שמוכיחים לכאורה אחרת וגם לא הקשרים של רוז עם צמרת המשטר שנהגה לפקוד את המסעדה שלה באופן קבוע.
כשרוז מגלה שבעלה והילדים נעצרו והועברו למחנה ריכוז, היא מבינה שהיא שוב לבד ושכדי לשרוד ואולי אולי גם להצליח להציל את יקיריה, עליה "לישון עם האויב" ולקבל את הצעתו של הימלר לעבוד אצלו כטבחית.
רוז – הזקנה ש(כבר) לא מפחדת מאף אחד ומשום דבר!
החיים האלו לא היו קלים לרוז, אבל אל תרחמו עליה. היא ממש לא זקנה טיפוסית בת 105 שחוותה לא מעט מלחמות ורציחות אכזריות, וזה גם ממש לא הסיפור העיקרי שהיא רוצה לספר. להפך. היא רוצה אמנם "להזהיר את האנושות מפני שלושת פגמי התקופה שגרמו לה לאבד את שפיותה…", אבל היא בעיקר רוצה להעביר לעולם את המסר שהאהבה לחיים חזקה מכל ואם אפשר לנקום על הדרך, אז מה טוב.
כן. הבנתם נכון. רוז היא ממש לא זקנה יבבנית טיפוסית. היא צלולה, פעלתנית, אמיצה ומלאת חוש הומור ציני ומשובח (כמו סאטירה מעולה) ובלא מעט קטעים במהלך הספר היא אפילו מצטיירת כדמות מוטרפת משהו. אחת כזו שיודעת לשחק את המשחק בחוכמה מצד אחד, אבל גם לא מהססת לנקום במי שפגע בה.
והאופי הזה שלה בולט לכל אורך הספר, שכתוב אגב בצורה מעוררת השתאות. החל מהמשפט הראשון שבו היא פותחת: "אני לא סובלת אנשים שמתלוננים. אבל העולם מלא בהם. בגלל זה יש לי בעיה עם אנשים", ועד למשפט האחרון שבו היא סוגרת מעגל ומשווה את החיים לספר אהוב.
ואסכם את זה בציטוט של רוז מתוך הפרולוג: "עד נשימתי האחרונה ואף אחריה, אאמין רק בכוחם של האהבה, הצחוק והנקמה. הם אלה שהדריכו את צעדי במשך יותר ממאה, בעיצומן של הצרות, ובמלוא הכנות, עד היום, כשאני כמעט גווייה זקנה עם רגל אחת בקבר, מעולם לא הצטערתי על כך.".
פשוט ספר מעולה. עלילה מרתקת וכתיבה משובחת ומלאת הומור. בסוף הספר אגב יש כמה מהמתכונים הנבחרים של רוז…
