בסוף השבוע סיימתי לקרוא שני ספרים, שונים מאוד האחד מהשני, ובכל זאת בעלי מכנה משותף, שטרם החלטתי אם הוא שלילי או חיובי (אבל לבטח מטלטל משהו)…
"ההתחייבות" של אודרי מאגי (כנרת, זמורה ביתן)
ספר שואה שהוא יותר ספר מלחמה שמתחרש בתקופת השואה (מתחילים להבין את המורכבות?).
אחד הקורסים שהכי אהבתי בלימודי הקולנוע שלי היה הקורס "קולנוע ומלחמה". מעבר לעובדה שסרטי מלחמה תמיד משכו אותי, הבנתי (יותר מתמיד) בזכות הקורס הזה, שבכל מלחמה אין רק שני צדדים, יש הרבה יותר – הלוחמים, העורף, הפוליטיקה/ממשל והחיילים שנשלחו מפאת כורחם, כך שהם בעצם שילוב בין עורף ללוחמים. הבנתי גם שכל סרט מחזק (לרוב בלי שתשימו לב) את הסטיגמות הרלוונטיות ומאיר באור הנחוץ את הצד שכנגד. הסרטים החזקים והעוצמתיים אגב, הם אלו שמראים לנו את הצד של "האויב" באור אחר, חיובי לעיתים ומשכך – מטלטלים אותנו וגורמים לנו לחשוב עליהם הרבה אחר כך.
כשקראתי את הספר הזה היה בו את כל מה שנחוץ כדי לזעזע את אמות הנפש. הוא עוסק במלחמת העולם השנייה (נושא טעון לכשעצמו), אבל מהצד של החיילים הגרמנים – אותם אלו שנמצאים על קו התפר ואיכשהו, הוא מצליח לעורר אמפתיה דווקא כלפי אלו שאנחנו כל כך צריכים/ רגילים/ מחונכים לשנוא.
פטר פאבר הוא חייל גרמני (כן. נאצי) שנשלח להילחם בקו החזית מול רוסיה. כדי לצאת לחופשה קצרה מגיהינום הלחימה, הוא מתחתן בשלט רחוק, באמצעות סוכנות נישואין, למישהי (קתרינה) שהוא כלל לא מכיר וראה בקטלוג הסוכנות. היא מצדה מתחתנת כדי לקבל את הקצבה שלו במידה וימות ובכך, להבטיח את עתידה. החתונה מאפשרת לו לצאת ל 10 ימי חופשה, שבהם הוא פוגש אותה ושמח לגלות שהיא דווקא מוצאת חן בעיניו. וגם הוא בעיניה. תוך כדי, הוא פוגש את אביה המקורב לצמרת הנאציזם וחוזר לקרב כשהוא מלא תקווה (קתרינה בהריון), אהבה ופטריוטיות.
הספר עוקב במקביל אחר הלחימה עוקבת הדם שלו ואורח החיים הנוח בעורף שלה. לאט לאט מגלים שניהם ש"לא כל הנוצץ זהב הוא" ושלא כל מה שהבטיחו להם, אכן עומד להתקיים. וזה קשה. הם כל כך בפסגה, שהנפילה קשה. קשה מאוד. ולמרות שמבחינת נקודת המבט של הספר, הם נמצאים בצד הטוב והצודק – איכשהו אי אפשר שלא לגלות כלפיהם אמפתיה. אי אפשר להישאר אדישים לנוח הקורבנות ששניהם נאלצים להקריב וגם לא לנוח העובדה (שבאה לידי ביטוי בעיקר בסאבסטקט) ששניהם לא באמת בחרו להיות שם!
"חלום אינסופי" של יעקב בוצ'ן (פרדס)
ספר שונה בתכלית שמגולל את סיפורה של איילת – נערה צעירה שמתאהבת בגבר נשוי, תימהוני ומבוגר ממנה בהרבה ולא מצליחה להוציא אותו מהראש, גם כשהיא כבר מבוגרת ואם ל-3. בדרך מנערות לבגרות היא עוברת כל מיני חוויות לא פשוטות בכלל שכוללות אונס, נישואים לגבר קנאי ואלים ואהבות כוזבות שתמיד היו שם, אבל היא לא יכלה לתת להם מקום.
מצד אחד יש בספר הזה משהו ריאליסטי מאוד לגבי דרך החיים של "נפשות פצועות" (שהולכות בו שלא במודע), שאולי קשה לנו להודות בו, אבל זה שם. מדגיש את העובדה שלכל מה שאנחנו חווים יהיו השלכות עתידיות, אם לא נפתור ונדבר על זה. מצד שני יש משהו קצת מעצבן באובססיה שלה, ברפיסות שלה אל מול החיים ובהחלטות השגויות שהיא בוחרת פעם אחר פעם.
אני נוטה יותר להתחבר לספרים שגיבורותיהן הן נשים אמיצות וחזקות, אבל משהו בספר הזה גרם לי לחשוב שאולי לא כולן יכולות לבחור להיות כאלה ואולי, על אף שזה מצער נורא, לא כל הנשים הן אותו הדבר ולא כולן מוצאות בתוכן את האומץ והכוח הנפשי לעשות שינוי מטלטל בחייהן ולכן בוחרות להישאר במקום הרע, אך המוכר והבטוח.
ולמה מטלטלים? כי גם אחרי שסיימתי לקרוא אותם (וממש עד כתיבת שורות אלו), לא הצלחתי להבין אם הם עצבנו אותי, ריגשו אותי או האירו את עיניי.
