הפעם הראשונה שנחשפתי במציאות לאנורקסיה הייתה כשהייתי בתיכון וחברה סיפרה לי שדודה שלה, שהייתה אז בשנות ה-40 לחייה (אם אני זוכרת נכון) אושפזה במצב אנוש לאחר שהגיע למשקל של פחות מ-40 ק"ג. כילדה סקרנית המקרה הזה ריתק אותו, אם כי אני חייבת להודות שכילדה שמנמונת שמגיעה ממשפחה שאוהבת לאכול, לא ממש הבנתי מה זה אומר 'אנורקסיה' ואיך בכלל אפשר להגיע למשקל נמוך שכזה.
למרבה הצער, הדודה הזו לא שרדה וכיאה לקצב הדברים בגיל ההתבגרות, הנושא הזה התחלף די מהר בנושא מעניין אחר. רק כעבור המון המון שנים נתקלתי בו שוב פנים אל פנים, הפעם דרך חברה טובה שלי שסבלה מאנורקסיה קשה בנעוריה. היא אמנם "יצאה מזה" ויש לה היום שלושה ילדים, אבל בתכל'ס, בצורה כזו או אחרת, היא עדיין מתמודדת עם זה גם היום.
דרכה נחשפתי לפרטים הקטנים ביותר של המחלה הנוראית הזו שנקראת "הפרעות אכילה", לא רק מבחינת ההשלכות הבריאותיות והפיזיות, אלא גם מבחינת השלבים המקדימים – הגורמים הפסיכולוגיים, נורות האזהרה, שלבי ההתדרדרות והרגע האחד הזה (שלדבריה יש לכל מי שסבל וניצל מהמחלה הזו) שבו מתרחש השינוי. קודם בראש ואם יש מזל, אז גם בגוף.
במהלך השנים המודעות לנושא הזה אמנם עלתה מאוד וגם נעשו כמה צעדים חשובים, כמו 'חוק הפוטושופ' בניסיון לתקן את המצב. אבל זה ממש לא מספיק, ואני מודה שזה אחד הדברים שהכי מפחידים אותי כאימא מודעת לילד מתבגר.
אני אמנם רחוקה מאוד מלתת עצות בנושא הורות למתבגרים והורות בכלל ובטח לא אשת מקצוע בנושא הזה, אבל אצלנו הדרך האפקטיבית ביותר להציף נושאים כאלו היא באמצעות סרט או ספר שעוסקים באותו נושא, מעבירים טוב ממני את המסר ופותחים אופציה לשיחה. ומכיוון שהשבוע שמעתי מכמה הורים על כך שהם חשים וחוששים שהילד.ה שלהם מתחיל לפתח דימוי גוף שלילי, החלטתי להמליץ הפעם על ספר ועל סרט שעוסקים בדיוק בנושא הזה ושכדאי לקרוא/לצפות בהם ביחד איתם.
הספר: "לאהוב אותי" של יעל רון יעקבי (הוצאת קוראים)

הספר מסופר מנקודת מבטה של מאיה בת ה-16 והוא כתוב כמעין יומן אישי שבו היא מספרת על חייה, על חוויותיה ועל התמודדותה עם הפרעות האכילה.
בתחילת הספר מצטיירת תמונה של חיים כמעט מושלמים – היא מקובלת בחברה, יש לה משפחה חמה ותומכת, היא גרה בבית גדול עם חדר משלה, מצטיינת בלימודים ומוכשרת מאוד בציור ובנגינה על פסנתר. אבל כל זה לא משנה למאיה כשהיא מביטה במראה ורואה גוף שהיא לא אוהבת. גוף של נערה מתבגרת בת 16 שמבשיל ומתעגל פתאום.
אז היא עושה את מה שנראה לה (ולנערים ונערות רבים אחרים) הדבר ההגיוני ביותר לעשות – מפסיקה לאכול. בהתחלה היא רק מורידה כמויות ולאט לאט מפסיקה לאכול כמעט לגמרי. הוריה המודאגים בוחרים לשלוח אותה למרכז ייעודי שמטפל בנערות שסובלות מהפרעות אכילה ושם היא נאלצת להתמודד פנים אל פנים עם עצמה ועם הפרעת האכילה שלה.
את כל התהליכים, כולל אלו שהיא עוברת במרכז הטיפולי, היא מתארת ביומן שלה שהוא למעשה הספר. הספר עצמו הוא קצר יחסית (157 עמודים), כתוב בשפה די "טינאייג'רית" ובעיניי לפחות לא מדובר כאן באיזו יצירת-על ספרותית. מצד שני זה גם מה שהופך אותו לנגיש מאוד עבור אותן נערות ונערים שיכולים בקלות רבה יותר להזדהות עם הסיטואציה ולזהות את עצמם בתוכה, וזה הרי הכי חשוב בסופו של דבר, לא ככה?
הסרט: "עד העצם" ("To the Bone"), משודר בנטפליקס
הסרט הזה של נטפליקס לא חדש, אלא מ-2017 והוא ממש לא קל לצפייה, אבל הוא סופר חשוב בעיניי! וכן, אני מודעת לביקורות אבל לא ממש מסכימה איתן.
גיבורת הסרט היא אלן (שאת דמותה מגלמת לילי קולינס, שאותה אתם ודאי מכירים מהסדרה 'אמילי בפריז'), צעירה צינית וחדה שסובלת מאנורקסיה נרבוזה שכבר מזמן יצאה משליטה. משפחתה מנסה, בדרכה שלה, לתמוך ולעזור, אבל זה לא פשוט בכלל ואלן לא ממש עושה להם חיים קלים. לא להם ולא לכל המוסדות הטיפוליים שאליהם היא נשלחת.
בניסיון כמעט נואש, לוקחת אותה אשתו של אביה לפגוש רופא (קיאנו ריבס) לא ממש שגרתי, שאכישהו מצליח לגרום לה להתאשפז במכון הטיפולי שלו. לא ממש ברצון, אבל גם לא בכפייה. שם פוגשת הלן צעירים וצעירות שמתמודדים כמוה עם הפרעות אכילה, כל אחד בדרכו ומסיבותיו שלו.
כדרכה מנסה אלן (ולא רק היא) 'לשבור את החוקים' ו'לתחמן את המערכת', ובהתחלה זה אפילו עובד לה. אבל לאט לאט, משהו בחומות ההגנה שלה נסדק וזיק קטנטן של אופטימיות מצליח לחדור לתוכה. זה לא אומר שהיא מוכנה להתחיל לעשות שינוי, ממש לא. אבל זה איזה גרעין קטן שמתחיל להצמיח שורשים.
למרבה הצער, ממש כמו בחיים, לצד הרגעים הקטנים האלו של האור יש גם המון רגעים טראומטיים שמחזירים אותה בכל פעם שלושה צעדים אחורה ואפילו גורמים לה בסופו של דבר "לוותר" ולברוח מהמכון הטיפולי.
לא אעשה כאן ספוילרים, רק אסכם ואומר שזה באמת סרט מטלטל שכולל סצנות קשות לצפייה, אפילו קשות מאוד. אבל זה גם סרט שמעניק הצצה חשופה מאוד להלך הרוח של אותם צעירים וצעירות שסובלים מהפרעות אכילה. אני צפיתי בו ביחד עם בן ה-14.5 שלי ו"ניצלתי" את הצפייה כדי לעורר שיח על הנושא. ושוב, אני לא אשת מקצוע, אבל בעיניי זה חשוב.