יש סרטים שמצליחים לגעת בנו דווקא דרך הפשטות שלהם. הים הוא בדיוק כזה: סרט קטן, אנושי ותמים כמעט, שמצליח להיות נוגע ללב בלי להטיף או להאשים. במקום לבחור צד, הוא מתאר מציאות מורכבת שבה כל הדמויות יוצאות "טובות" – פשוט בני אדם שמנסים לשרוד ולהיות חלק ממשהו גדול מהם.
הסרט, בבימויו של שי כרמלי פולק ובהפקת באהר אגבאריה, יצא ב־2025 וזכה בחמישה פרסי אופיר – בהם סרט העלילתי הטוב ביותר, תסריט מקורי, שחקן ראשי, שחקן משנה ומוזיקה מקורית. בעקבות הזכייה הוא גם נבחר לייצג את ישראל במרוץ לאוסקר בקטגוריית הסרט הבינלאומי, אך בסופו של דבר לא נכנס לרשימת המועמדים הסופית.
ואי אפשר שלא להזכיר את מוחמד גזאוי, הילד שמגלם את חאלד. המשחק הבאמת מופלא שלו לא סתם זכה לאינספור שבחים. הוא מצליח להעביר תום, כאב ונחישות באופן טבעי ומרשים, וממש לא התפלאתי שהוא זה שזכה בפרס אופיר לשחקן הראשי הטוב ביותר.
החלום ושברו
הסרט עוקב אחרי חאלד, ילד פלסטיני בן 12. ביום שבו כיתתו יוצאת לטיול בים, הוא מתרגש ומצפה להצטרף – אבל במחסום מגלים שהאישור שלו לא תקף. לעיני כל חבריו מורידים אותו מהאוטובוס ומשאירים אותו מאחור, בעוד הם ממשיכים לים בלעדיו. בערב הם חוזרים מלאי חוויות, מראים לו סרטונים וצוחקים על היום שעבר עליהם. החוויה הזו – של הדרה ושל חלום שנמנע ממנו – היא שמובילה אותו להחלטה אמיצה: לנסוע לבד ולנסות להגיע לים בכל זאת.
במהלך המסע מתחדד הקושי לתקשר כשאין שפה משותפת. חאלד אינו דובר עברית, והפער הזה מלווה אותו בכל מפגש בדרך – עם אנשים שמנסים לעזור לו אך לא מצליחים להבין אותו, עם נשים שמנסות לנחש מה הוא אומר, ועם מצבים שבהם הוא נותר לבד מול חוסר ההבנה. הסרט מציב כאן מראה לא פשוטה גם לנו, הישראלים: רובנו לא יודעים לדבר ערבית, למרות שאנחנו חיים במקום שבו זו השפה של השכנים ושל חלק מהאזרחים. זו בחירה מודעת? עצימת עיניים? רצון להתבדל ולהיפרד? כך או כך, זה חלק מהמציאות שהסרט חושף. מהצד השני, גם הפלסטינים שלא יודעים עברית מוצאים עצמם מנותקים – והפער הלשוני הופך לסמל של המרחק הכפוי בין העולמות.
הפרטים הקטנים בסרט – מחוות, מבטים, רגעים יומיומיים – מוסיפים אמינות ומאפשרים הזדהות עמוקה עם הדמויות. במיוחד בולטת בהקשר הזה דמות האב (ח’ליפה נאטור): לא דרך אמירות מפורשות אלא בסבטקסט, במעשים הקטנים שבהם נדמה שהוא מבין את בנו ואולי אף מזדהה איתו. זה הופך אותו לדמות מרגשת מאוד.
בסצנה עם הכיפה, בקונדיטוריה ובגינה – הפוליטיקה, הסטיגמות והפערים נוכחים מאוד. אבל דווקא על הרקע הזה מתבלטת ההתנהגות האנושית הפשוטה: אנשים שמנסים לעזור, שמתקשרים איך שהם יכולים, שמתייחסים זה לזה כבני אדם. הרגעים הקטנים האלה מדגישים מצד אחד את המרחק והקושי לחיות כאן יחד, ומצד שני את האפשרות שגם בתוך מציאות ישראלית־פלסטינית מלאה מחסומים ושפות שונות, יש רגעים של חמלה, חיבור ואנושיות. זה מתחבר באופן כמעט סימבולי לגרפיטי שמופיע על הקיר הראשי של אולפני הרצליה ושאני כל כך אוהבת: “Basically, we are all the same”.

סערות וגלים (ציבוריים)
הסרט עורר ויכוח ציבורי חריף. מצד אחד, מבקרים כמו שמוליק דובדבני ב־ynet ראו בו יצירה אנושית שמציבה מראה לא פשוט לישראלים – מציאות שילדים פלסטינים חיים בה, ושישראלים רבים מעדיפים להתעלם ממנה. מצד שני, שר התרבות מיקי זוהר קרא להחרים את הסרט ואף איים להפסיק מימון לטקס פרסי אופיר בעקבות זכייתו. גם תנועת ה־BDS יצאה נגדו, בטענה שהוא חלק מתעשיית הקולנוע הישראלית שיש להחרים בכל מקרה.
ביקורות נוספות טענו כי הסרט מציג את ישראל והצבא באור שלילי ומבזה, בעוד אחרים הדגישו את יופיו ההומניסטי והפואטי, ואת העובדה שהוא נמנע מהצהרות פוליטיות ישירות. כך או כך, הצפייה בו הפכה לאקט פוליטי – בין אם של התנגדות ובין אם של הזדהות.
אבל בסוף, בעיניי, הים הוא קודם כל סרט על החיים עצמם. הוא עוסק בנושאים הכי בסיסיים ומשותפים לכולנו: משפחה; חברות; שייכות והרצון להיות חלק; דאגה של אבא לילד שלו; גבולות – לא רק גיאוגרפיים אלא גם של חינוך ושל זהות; פרנסה וחלומות קטנים ואנושיים עד מאוד. סיפור פשוט על ילד שבסך הכול רוצה לראות את הים פעם אחת בחייו.

מעבר לכך, הסרט מעניק לצופה הישראלי הצצה לעולם כמעט לא מוכר. כמו סרטים שמסופרים מזווית לא מוכרת וכמעט בלתי מושגת של תינוק או צעצוע, כמו גם סרטי שואה שמסופרים מנקודת מבט גרמנית – גם כאן אנחנו מקבלים פרספקטיבה אחרת: איך נראים ובעיקר איך מרגישים הדברים מהצד הפלסטיני. פתאום מתברר כמה מסובך יכול להיות לעשות את הדבר הכי פשוט – לנסוע באוטובוס. ללכת לים. הסרט פותח את הראש ואת הלב להבנה חדשה: מה שנראה לנו מובן מאליו, עבור אחרים הוא כמעט בלתי אפשרי.
שורה תחתונה
הים הוא סרט שמצליח להיות גם אישי וגם אוניברסלי. הוא מספר סיפור קטן על ילד שרוצה לראות את הים, אבל בעצם מדבר על כולנו – על הרצון להיות חלק, על המרחקים הכפויים שמפרידים בינינו, ועל התקווה למצוא דרך לחצות אותם. לצד זה, הוא גם מזכיר לנו שבסוף, ברגעים הקטנים של החיים, כולנו דומים הרבה יותר ממה שנדמה. והסוף – בלי ספוילרים – בלתי צפוי, מטלטל ומרגש ברמות. רוצו לראות.





