"האדם מתכנן תוכניות ואלוהים צוחק" אמרו כבר לפניי, והספר המעולה "לרקוד על סף תהום" של גרגואר דלקור (הוצאת כנרת, זמורה ביתן) מוכיח את זה הלכה למעשה!
זהו לא סיפור אהבה צרפתי רומנטי עם סוף צפוי. בדיוק להפך. זהו סיפור על תשוקה בלתי נשלטת שהורסת את כל מה שקורה בדרכה. קצת כמו אש – חיונית אך מסוכנת.
היגיון או שיגעון?
אמה – אישה בת 40, נשואה באושר ואמא לשלושה ילדים שמחים ומאושרים – לא תכננה וגם לא ביקשה שום דבר ממה שקרה לה.
היא לא תכננה לשבת באותו יום בבית הקפה. היא בטח לא ידעה שגם לואי, שאותו כלל לא הכירה, יהיה שם. היא לא תכננה שמבטיהם יצטלבו. והיא בטח לא תיארה לעצמה שהצטלבות מבטיהם תהפוך את חייה. אבל זה קרה… ומהרגע שבו זה קרה אי אפשר היה לעצור.
בהתחלה אמה השתעשעה עם המחשבה על מבטו, היא בכלל לא ידעה איך קוראים לו, אבל נהנתה לחשוב עליו ולדמיין את שיכרון החושים שהוא יגרום לה. המחשבות הפכו לחלומות, החלומות הפכו לפנטזיות וכשהם סוף סוף החלו לדבר האחד עם השני, היה ברור לשניהם שאת הגלגל לא ניתן להשיב לאחור.
גם לואי היה נשוי אז ומסופק מנישואיו וגם הוא לא חיפש אחר ריגושים, אבל בדיוק כמו שקרה לאמה קרה גם לו. מבטו הצטלב בשלה וגרם לו לבחון שוב את כל מה שהוא חשב שהוא חש כלפי ועל חייו.
הם לא מיהרו ולא נחפזו כשני נערים תמים. הם התאפקו, חשבו, לקחו בחשבון את כל ההשלכות ההרסניות ולבסוף החליטו (אם בכלל אפשר להגדיר את זה כהחלטה) ללכת עם הדחף ולזרום לאן שהוא ייקח אותם. הם קובעים תאריך שבו יעזבו יחד את משפחותיהם ואת האנשים האהובים עליהם לטובת חיים משותפים ומסקרנים. לקוחים את הסיכון. רוקדים על סף תהום.
אמה מודיעה לילדיה ההמומים שהיא נוטשת אותם, מתמודדת עם כעסו ועלבונו של בעלה האוהב והמסור ויוצאת לדרך מיוסרת אך שלמה עם החלטתה. היא מגיעה למקום המפגש וממתינה, אבל אז שוב מתהפכים חייה… לא אספר לכם כמובן את הסוף, אבל אני יכולה להבטיח לכם שזה לא מה שאתם מצפים לו.
יש בספר הזה כל כך הרבה מעבר לסיפור אהבה ו/או תשוקה והוא נוגע בלא מעט שאלות שלבטח מתעוררות אצל כולנו בצורה זו או אחרת: איפה עובר הגבול בין הפנטזיה למציאות? האם נישואים ומשפחה הם בהכרח גזר דין מוות לתשוקה? האם יש מחיר לחופש? האם אם שבוחרת לעזוב הכל לטובת תשוקותיה היא בהכרח אם מרושעת? האם תמיד יש דרך חזרה?
הספר כתוב בסגנון של יומן אישי, שאותו כותבת אמה, גיבורת העלילה ושבו היא מגוללת את השתלשלות האירועים כפי שהיא חוותה אותם. בלי להתנצל, בלי לנסות להבין ובלי לנסות להסביר. פשוט כי "ככה זה". זה, בשילוב השפה הספרותית הצרפתית כל כך והאגדות הארוגות בין לבין, הופכים את הקריאה ללא פחות מעונג צרוף.
