המשפט שאני הכי מסכימה איתו הוא "מורה טוב – מורה לחיים". אני באמת מאמינה בכך שמקצוע ההוראה הוא המקצוע החשוב ביותר (ועם זאת הכי פחות מוערך במדינה, לפחות מבחינת השכר). מורה טוב יכול לשנות ב-180 מעלות חיים של ילד, לטוב או לרע, ממש כך. שמעתי והייתי עדה ללא מעט מקרים כאלו, משני הצדדים…
אולי זו הסיבה שהתחברתי כל כך לספר "כל מה שילד צריך – מיומנו של איש חינוך", מאת יהונתן דורון (הוצאת סטימצקי).
דרך סיפורו האישי הנוגע ללב של המחבר, הוא הצליח לפרוט לי על מיתרי האמהות ולהציג בפניי תמונה קצת אחרת על חינוך, על הורות, על החיים ועל ילדים. מרגש ומקסים!
סיפור חייו של יהונתן אינו פשוט. הוריו מתגרשים בילדותו והוא ואחיו עוברים לגור בערד יחד עם אמם, שדי מחפשת את עצמה בחיים. כחלק מהמסע הרוחני שלה היא מוצאת זוגיות עם מעין כוהן דת הינדי שמתגלה בסוף כגבר אלים ושתלטן. יהונתן ואחיו יהל (כן, זה מהצמד "גיא ויהל") הופכים אט אט לילדים מוכים, מפוחדים ורעבים. עד שדי, יהונתן לא יכול עוד ומבקש לעבור לפנימיה, למרות ייסורי המצפון על כך שהוא משאיר לבד את אחיו הקטן בתוך התופת.
הוא עובר לפנימיית הדסים ושם משתנים חייו… ולא, זה לא איזה קסם, זה תהליך ארוך ואיטי, מלא כאב וצער, אך בזכות המדריך שלו הוא צולח אותו וגדל ממנו, ובהמשך גם עוזר לאחרים שהגיעו ממצב דומה לשלו לצלוח אותו גם הם.
הוא הופך לאיש חינוך בעצמו, איש שהיה מחלוצי החינוך הדמוקרטי בת"א, ולאורך כל הדרך ניכרת הגישה השונה שלו לחיים ולחינוך, כולל סיפורים אמיתיים שממחישים עד כמה לכל מילה, לכל ליטוף ולכל הבעה יש כוח, בטח על ילדים שבריריים שהחיים לא ויתרו להם.
החלק שהכי ריגש אותי בספר, ממש עד דמעות, היה הפרק שבו סבא שלו נפטר – הסבא שתמיד האמין בו ועשה ככל יכולתו כדי לעזור. תיאור הפרידה הזכירה לי את הפרידה שלי מסבתא שלי, האישה האהובה שאני מתגעגעת אליה בכל יום. הכל שם היה כל כך חשוף שממש הרגשתי כאילו הוא מדבר מתוך הרהורי ליבי, מה שכמובן רק הוסיף לאמינות של כל שאר הספר.
ספר מרגש, מקסים וחשוב – לא רק לעובדי ההוראה, אלא גם לנו כהורים. ממליצה בחום!
