מאז שעומר שלי נולד, לפני 6 וחצי שנים, אני מתכננת לקחת אותו לחרמון, אבל באף שנה לא יצא. הוא היה קטן מידי, אחר כך לא הסתדר לי עם העבודה, אחר כך לא ירד שלג. תוסיפו לזה את העובדה שעם כל הרצון הטוב, להידחק בפקקים שעות בשבת כדי לשלם מאות שקלים ולקפוא שעתיים לא בא אצלי בחשבון וככה עברו להם השנים ופשוט לא יצא.
השנה, עם השלג בירושלים, התחינות של הקטן לנסוע לגעת בשלג וייסורי המצפון שלי החלטתי שאני מפינה ויהי מה. כדי שלא אצטרך לנסוע ולחזור באותו יום, החלטתי לשלב את ההצפנה עם לינה צפונית ולבלות יומיים של איכות.
הפור נפל על יום המשפחה, ימי ראשון ושני (שסיכוני העומס בהם נראו לי הכי פחותים). החלטתי ללון איתו בצימר בקיבוץ עין זיוון, שהוא קיבוץ שקרוב מאוד לחרמון (כ-20 דקות נסיעה) ושכבר הרבה זמן רציתי לבקר בו.
בימים גשומים וקרים גם בקיבוץ יורד שלג והכל לבן ומקסים. כשאנחנו היינו לא ירד שם שלג, אבל היה קסום גם בלעדיו…
הקיבוץ ידוע בעיקר בזכות הקטיפים הנערכים בו בהתאם לעונות השנה וכמובן, בסמיכותו לחרמון. בימים אלו מוצעת חבילה משותפת של לינה וכרטיסים לחרמון, מה שהופך את העניין גם למשתלם כלכלית.
יצאנו מהמרכז בצהריים (בכל זאת בית ספר…) ואחרי נסיעה ארוכה ארוכה, אבל יפה ונעימה, ועצירה קצרה בראש פינה, הגענו לעין זיוון. כשהגענו היה כבר חשוך בחוץ אז לא הצלחנו לראות את הקיבוץ עצמו והאמת היא שאחרי כל הנסיעה הזו הדבר היחיד שהתחשק לי לעשות זו אמבטיה חמה ופינוק במיטה.
במקום קיימים שני סוגי חדרים: חדרי אירוח, מוזלים יותר, המיועדים בעיקר למשפחות מטיילות ובקתות צימרים מפנקות, שבאחת מהן אנחנו התארחנו.
החדרים אכן מפנקים. בכל חדר יש מתחם המשמש כסלון ובו מטבחון ושולחן פינת אוכל קטן, ג'קוזי, מיטה רחבה ואפילו סאונה יבשה פרטית. בקומה השנייה יש אפשרות להלין שלושה ילדים נוספים. ברגע שפתחנו את הדלת קפץ הקטן בשאגות שמחה "יששש, אמא. הנה ג'קוזי. תמלאי לי…" ולא עברו 10 דקות והוא היה בתוכו.
הדבר האחרון שהיה לי כוח לעשות זה לנסוע שוב 20 דק' עד לקצרין כדי לאכול במסעדה ארוחת ערב, אז חיפוש קטן והתייעצות עם צוות מתחם ההארחה, שהיה חביב ונדיב ביותר, העלה פיצרויה שעושה משלוחים לצימרים באזור.
פיצה נשמעה רעיון לא רע בכלל (למרות שאני לא חובבת פיצות גדולה) והזמנתי לנו פיצה שעלתה סכום מוגזם יחסית לטעמה ויחסית לבכלל, אבל כשאתה עייף ורעב, זה כבר לא משנה.
את הפיצה זללנו אחרי האמבטיה החמה, הקפיצות על המיטה וההתפנקות.
בבוקר השכים הקטן קום (למה זה לא קורה בימי בית ספר רגילים??) ואחרי התארגנות איטית צעדנו לנו לחדר האוכל המשמש את אורחי הקיבוץ. ארוחת הבוקר פשוטה ובסיסית יחסית, אבל טעימה וטרייה וכללה חביתות, לחמים, גבינות וירקות.
לאחר ארוחת הבוקר פגשנו את נועם מנהל בית ההארחה, שסיפר לנו קצת היסטוריה על המקום, על האפשרויות התיירותיות הרבות הגלומות בו, כמו קטיף דובדבנים במאי, קטיף תפוחים באוגוסט, רכיבה על סוסים, נסיעת שטח על תומקארים, סדנאות שוקולד בדה קרינה (שעשינו כמובן), יקב בהט, טיפולי ספא, נוף ירוק ומדהים (שהתגלה לעינינו בבוקר) ואוויר צח ונקי שאפשר רק לחלום עליו כאן בתל אביב. קיבלנו גם מפה למטייל בגולן והמלצות על מקומות ששווה לעצור בהם בדרך לחרמון או בחזרה כמו מתחם וואסט, יער האיילים ועוד.
נפרדנו יפה ועם פנים מחויכות, אנרגיות מחודשות, התרגשות בלתי ניתנת לתיאור של עומר ושמש שחייכה אלינו, הסבנו את פנינו למעלה, לאתר החרמון, להשתכשך בשלג הלבן.
הנסיעה לחרמון ארכה 20 דקות בערך. 20 דקות של נוף הררי גלילי וירוק, כבישים תלולים ומתעקלים (תודו שאני גיבורה לנסוע פעם ראשונה לבד) והרבה הרבה קונספירציות של הקטן לגבי מה יהיה כשנגיע.
חישובי הסיכון שלי השתלמו ולא היה תור בכלל כשהגענו ואפילו מצאנו חנייה ממש קרובה לכניסה. עטפתי את הקטן בכל מה שאפשר (גטקס, מכנסיים, גרביים, צעיף, 2 גופיות, חולצה, מכנסיים, מעיל, מגפיים וכפפות)
היה ערפל כבד, אז ויתרנו על הרכבל. שכרתי לו מגלשת ובמשך שעתיים בערך הוא ירד ועלה וירד ועלה וירד ועלה, זרקנו קצת שלג אחד על השני, הוא התגלגל ונשכב על השלג, החלפנו בגדים, אכלנו ויצאנו חזרה.
כל הדרך חזרה הוא לא הפסיק להתלהב מהג'קוזי בצימר ומהחרמון. היה מושלם. הכל!
ממליצה לכם בחום לקחת יומיים חופש (או יום וחצי כמו שאני עשיתי) ולנסוע כל המשפחה בצפונה. קחו לכם צימר בעין זיוון, תזמינו פיצה יקרה להחריד, תשכימו לבוקר ירוק וקסום וצפינו לחרמון. זו בהחלט חוויה שלא תשכח הרבה זמן.
