לפני שבוע ויומיים האוטו שלי הלך לעולמו. זה היה עניין של זמן, כבר הרבה זמן הוא מקרטע ומשכתי אותו עד שמת לו בשיבה טובה.
בגלל שאני מבינה במכוניות בערך כמו שאני מבינה בחקר החלל, הפקדתי בידי האבא האהוב שלי את משימת החיפוש. משימה לא קלה, כשאין תקציב ויש דרישות (שיהיה יפה, קטן, לא בצבעים מוזרים, בלי הרבה קילומטרז' ועדיף יד ראשונה).
תוסיפו על זה את העובדה שההורים שלי מתגוררים בצפון הרחוק והרי לכם – תקופה לא מבוטלת בה אני נאלצת לחיות בלי רכב. אני! שלא יכולה אפילו לחשוב על לזוז בלי גלגלים ממקום למקום. איך אקח את הקטן לבית הספר? איך אעשה קניות? איך אצא? איך אסע לים? איך אגיע לפארק כדי לרוץ בבוקר?
אחרי שלב הפאניקה, הגיע שלב הפרקטיקה – הולכים ברגל!
ביום הראשון יצאתי מהבית, מאובזרת בנעלי ספורט חדשות (צריך תירוץ לקנות זוג, לא?) בדרך לקחת את הקטן לבית הספר. כמעט מיד פגשנו אמא שנסעה לכיוון והא נשלח איתם.
ביום השני, כבר הלכנו ברגל חצי דרך, ורק שם פגשנו אמא אחרת שנסעה לכיוון. מהיום השלישי כבר התחלנו לצעוד ברגל…
ולומר לכם את האמת? דווקא כיף. סוף סוף יש לנו זמן לדבר על כל מיני דברים, ללכת יד ביד, להירגע מטירוף ההתארגנות של הבוקר ולהגיע לבית הספר/לעבודה רגועים יותר.
את הריצה זנחתי לגמרי בשבוע ויומיים האלו (אין לי זמן גם ככה ורק להגיע עד לפארק לוקח לי חצי שעה ברגל), אבל כמויות הקילומטרים שגמעתי בהליכה רגלית לא מביישות את פורסט גאמפ. על הקיקבוקס לא ויתרתי ופשוט נסעתי באוטובוס, לקחתי מונית או טרמפ.
החיים מסתבר, יכולים להמשיך גם כשאין אוטו (טוב, אל תתלהבו. זה לא שאני מאמצת את הרעיון. אני רוצה אוטו ומיד, כן??). נ.ב: מישהו יודע כמה קלוריות שורפים בהליכה?
