38 שנים אחרי שניצל מהמסע הקטלני בג'ונגל והצליח למצוא בנס ממש את חברו יוסי גינסברג, קווין גייל מוציא לאור את הספר שמגולל את הצד שלו בסיפור ההישרדות הלא יאומן הזה. מרתק ומרגש
בשנת 1981 יצאו יחד שלושה תרמילאים ומלווה זר (ומוזר) ל'טרק' בג'ונגלים הבראשיתיים של האמזונס הבוליביאני, לאורך נהר הטואיצ'י, כל אחד מסיבותיו הוא. הם ידעו שמדובר במסע לא שגרתי וזה גם היה מה שמשך אותם, אבל אף אחד מהם לא ציפה שהמסע הזה יסתיים כפי שהוא הסתיים. שגן העדן יהפוך לגיהינום. שרק שניים מהם – יוסי גינסברג וקווין פ' גייל – יחזרו מהמסע הזה בחיים לגמרי בנס, ושמה שעברו שם ימשיך ללוות אותם גם 38 שנים אחרי.
אם הסיפור הזה נשמע לכם מוכר, אתם לא טועים. בשנת 1985 יצא לאור ספרו של יוסי גינסברג "בחזרה מטואיצ'י" שהפך לסרט דוקומנטרי וב-2018 גם לסרט קולנוע (משובח יש לציין) בכיכובו של דניאל רדקליף. עכשיו מגיע תורו של קווין פ' גייל, השורד השני, לספר את הסיפור מהצד שלו. סיפור שאם לא הייתי יודעת שהתרחש באמת, הייתי מתקשה להאמין.
"טואיצ'י שלי: הסיפור שטרם סופר", מאת קווין פ' גייל (הוצאת כנרת זמורה)
אם צפיתם בסרט "בחזרה לטואיצ'י" (וזה אגב ממש לא פוגם בהנאה מקריאת הספר הזה), אתם ודאי זוכרים את הסצינה שבה קווין ויוסי שטים בנהר הטואיצ'י על הרפסודה, לאחר שנפרדו מחברם מרקוס וממורה הדרך קרל שהחליטו לצאת ברגל מהג'ונגל. השיט שמתחיל רגוע ומסתיים בתאונה שמפרידה בין שניהם ומותירה אותם שם, כל אחד לגורלו.
מהרגע הזה הסרט מתמקד במסע ההישרדות המטורף של יוסי בלב הג'ונגל, עד לרגע הבלתי נתפס שבו, לאחר שלושה שבועות וכנגד כל הסיכויים, קווין מוצא אותו ומציל את חייו. אבל מה עבר על קווין באותם שלושה שבועות? איך הוא שרד בג'ונגל לאחר תאונת השייט? איך הוא הצליח למצוא את הדרך החוצה? איך הוא הצליח למצוא את יוסי? לאן נעלמו מרקוס וקרל (שלעולם לא נמצאו)? איך בכלל הכל התחיל? ואיפה הדברים התחילו להשתבש?
את החלק הזה של הסיפור מגולל עכשיו קווין בספרו "טואיצ'י שלי"!
הסיפור מרתק, על זה אין עוררין. סיפור על חבורה של אנשים צעירים שרוצים לטרוף את העולם אבל העולם טורף אותם במקום. סיפור על איש אחד שמוצא את עצמו לבד בלב הג'ונגל ובמקום להציל את עצמו בוחר להישאר שם כדי לא לנטוש חבר שפגש רק לפני זמן קצר. סיפור על אדם שלא ויתר גם כשכל הסטטיסטיקות היו לרעתו. סיפור על החלטות קטנות וגדולות ששינו לו (ולא רק) לנצח את החיים.
בהקדמה לספר כותב קווין: "לסיפור, לכל סיפור, אין אמת אחת; מספר גרסאותיו כמספר העדים לו…זהו ניסיון להתיר פקעת זיכרונות מן העבר הרחוק על אודות מאורעות ואנשים ולבנות מהם סיפור עקבי ברור". ואני חושבת שהמילים האלו מתארות בצורה הטובה ביותר את התחושה שמתקבלת במהלך הקריאה:
הקפיצות בזמן, הזיכרונות הנקודתיים, השילוב בין סגנון הכתיבה הרגשית לכתיבה הדוקומנטרית והצילומים שמשולבים בספר – כל אלו יוצרים תחושה של סערת רגשות, שאני בטוחה, גם בלי להכיר את קווין, שעדיין מתחוללת בתוכו. זה מורגש וזה מקסים בעיניי. זה מונע מהספר להיות עוד ספר ביוגרפי והופך את הסיפור לחי וממשי, ממש כאילו כל זה התרחש לא מזמן.
ספר מקסים, מרתק, מרגש ואמיץ. וכן, כדאי לכם לראות את הסרט לפני או אחרי הקריאה – השילוב של שני הסיפורים משלים את התמונה והופך את הסיפור כולו לבלתי נתפס אפילו יותר .
