מה שהכי מרגש אותי בסרטים, סדרות ואפילו כתבות תחקיר בטלוויזיה, הם דווקא המחוות הקטנות. הסצנה בסדרה 'פלפלים צהובים', למשל, בה יניב עומד בפתח הדלת ואומר לאיילת שהוא שמח שהיא התעקשה, ריגשה אותי אולי מכל הסדרה כולה.
תסריטאי מוכשר נבחן, אני מאמינה, ביכולת להביא את המילים שמעבר למילים. סאב טקסט בצורה טבעית, לא מלאכותית מידי, לא מתאמצת מידי ועם זאת כל כך ברורה, כך שהצופה מרגיש בדיוק כמו הדמות עצמה, או לפחות מזדהה עם אותו רגש רגעי באופן מוחלט ומצליח לקחת אליו את הרגש ולתרגם אותו לקורה בחייו שלו.
בכלל, אני מאמינה גדולה בסאב טקסט. אני חושבת שבעולם שלנו אנשים לא אומרים, הרבה יותר ממה שהם אומרים. ובטח פרויד היה מחבב אותי על המשפט הבא, אבל אני באמת מאמינה ששום דבר לא קורה סתם. לא ברמה הקוסמית אני מתכוונת, אם כי גם זה אני בטוחה שנכון, אלא ממש ברמה של התת מודע. הסאב טקסט של המוח…
תחשבו למשל על אשה ששוכחת את התיק שלה בבית. לכאורה, זו סתם מטלה נוספת מעצבנת שנגרמת בלחץ ההתארגנות בבוקר. אך האם אין זה אומר ש"התיק" פשוט גדול עליה? אולי כבדה עליה המעמסה בעבודה, בבית, עם עצמה?
או… קחו את ימי החלפת השעון מקיץ לחורף, ולהיפך. העולם מתחלק לשני סוגים בעניין הזה. אלו שמקדימים לכוון לשעה הנכונה (כמוני) ואלו שיכוונו אותה רק בבוקר שלמחרת. מה זה אומר? אלו שיקדימו לכוון וודאי רוצים שהזמן יעבור. לא אוהבים שהזמן עומד מלכת. מצפים למחר וסקרנים לבאות. החצי השני, ודאי אוהב את המקום שהוא נמצא בו ודוחה, עד כמה שניתן, את השלב הבא.
אולי אני טועה, אולי פרויד מתהפך עכשיו בקברו. אבל אני יודעת שככל שיהיה יותר סאב טקסט בסיפור, הסיפור ימשוך אותי אליו וירתק כמו מגנט. בטלוויזיה, בעיתונות, בסיפורת וכן, גם בחיים..
