את המחזה "טרטיף" כתב מולייר בשנת 1664, ונדמה שגם 360 שנה אחרי לא הרבה השתנה, או שכן השתנה וההיסטוריה פשוט חוזרת על עצמה במקומות חדשים ועם דמויות חדשות. הפעם אנחנו אורגון ואחרי שתצפו בעיבוד החדש של תיאטרון הקאמרי למחזה הזה – תבינו היטב מי מגלם במציאות שלנו את טרטיף. אה, והסוף של הקאמרי שונה מאוד מהסוף של מולייר והרבה יותר מתאים לסוף האקטואלי הצפוי שלנו.
העלילה בקצרה
בלב המחזה, קומדיה במקור, נמצאת דמותו של טרטיף – איש דת צנוע ועניו עם ערכי מוסר גבוהים, או שמא נוכל מתוחכם שמשתמש בדת ובטוב ליבם של אנשים כדי להיטיב עם עצמו, בעיקר כלכלית.
העלילה נפתחת כאשר אורגון, ראש משפחה אמידה מאוד, מתרשם עמוקות מאישיותו ה"צדיקה" של טרטיף ואף מזמין אותו להתגורר בביתו. כל בני המשפחה מנסים לשכנע אותו שמדובר בנוכל, אבל אורגון בשלו ובשלב מסוים אפילו מחליט לתת לטרטיף את ידה של בתו היחידה, מריאן, למרות שהיא כבר מאוהבת ומאורסת לוולר ולמרות כל תחנוניה.
בני המשפחה ממשיכים לנסות ולפקוח את עיניו, אבל ככל שהם "נגד" הוא "בעד", וכשבנו מספר לו שראה במו עיניו את טרטיף מנסה לפתות את אימו אלמירה, אשתו של אורגון, מחליט אורגון שהכל זו קונספירציה מרושעת שנועדה להשחיר את שמו של הצדיק. כ"עונש" הוא מחליט להעביר את כל נכסיו וממונו לידי טרטיף, לא רק בצוואתו, אלא כבר בחייו.
הכל משתנה כשאלמירה מחליטה להוכיח לאורגון שטרטיף אכן זומם לפתות אותה, ומבקשת ממנו להסתתר ולהיווכח בעצמו בזמן שהיא מזמינה את טרטיף לשיחה פרטית בחדרה, שבה היא עונה בחיוב להצעת החיזור שלו. טרטיף נופל בפח, אורגון מזועזע ומבין שהוא הטעה את עצמו ואת משפחתו. אבל מאוחר מידי. המסמכים החוקיים שקובעים כי רכושו של אורגון שייך כעת לטרטיף כבר נחתמו מזמן, וטרטיף ממש לא מתכוון לוותר…
הסוף הלא צפוי
המחזה המקורי של מולייר מסתיים בסוף טוב, כראוי לקומדיה, כאשר המלך מגלה את האמת על טרטיף ומבטל את כל ההסכמים והמסמכים שהעניקו לו שליטה על רכושו של אורגון. טרטיף נעצר ונענש על מעשיו, והסדר שב על כנו בבית המשפחה.
הסוף בגרסה החדשה של הקאמרי לעומת זאת, שונה לחלוטין. לא אעשה כאן ספויילרים, רק אגיד שהוא מתאים בהרבה לתקופה המטורללת שאנחנו חיים בה.
מה חשבתי על "טרטיף" של תיאטרון הקאמרי?
ההצגה של הקאמרי היא פשוט מעולה, לא פחות. התרגום של אלי ביז'אווי הוא לא פחות מגאונות – תחשבו אתם כמה זה קשה לתרגם מחזה שלם של מולייר, בחרוזים! כן כן כל המחזה הוא בחרוזים. פשוט מדהים. באמת אבל. התרשמתי עמוקות.
גם לביים קומדיה שנכתבה לפני 360 שנה, כך שתתאים לתרבות הישראלית ולתקופה זו לא משימה פשוטה בכלל, ורוני ברודצקי עושה את זה בצורה יוצאת דופן (תבינו כשתראו, במיוחד את הסוף). ועל זה תוסיפו את התלבושות המהממות, התפאורה המושקעת, המוזיקה המדויקת וכמובן – המשחק! ואיזה משחק…
דרור קרן, שהוא תמיד מעולה, מגלם את אורגון בצורה אותנטית, יצירתית, משעשעת ומרגשת בבת אחת; נדב נייטס מגלם בצורה מושלמת את טרטיף החלקלק; אולה שור סלקטר את אלמיר; איה גרניט שבא את מדאם פרנל; דויד בילנקה את קליאנט; גלעד שמואלי את דמיס; חן גרטי את מריאן; גלעד מרחבי את ולר; והדובדבן שבקצפת (בעיניי לפחות) הוא אלעד אטרקצ'י שמגלם את דמותה של דורין המשרתת. כן, משרתת (בנקבה). משחק פנומנלי ומפתיע שאפילו קצת גנב את ההצגה. שאפו!
לסיכום, מדובר באחת ההצגות הטובות שראיתי לאחרונה, ואם אתם שואלים אותי –כל ישראלי צריך לצפות בה. מבטיחה לכם שהיא תפקח לכם את העיניים, וממש לא משנה באיזה צד אתם.
