יש רגעים בהם החיים כאילו חולפים אל מול עיניכם. לא מדברת על הרגעים שלפני מוות או טרגיות מסוגים אחרים, אלא על רגעים קטנים, קצרים, חד פעמיים אליהם מתרכזים תמונות וסיפורי החיים שלכם – יומולדת, חגים, פגישה מקרית ברחוב או כל דבר דומה.
אחד מסוגי הרגעים האלו מונצח בסדרת הדוקו-אינטרנט "הסיגריה האחרונה" שפיתחו שרון כהן וירון ברובנסקי, שגם מנחה את הסדרה.
הסדרה מתעדת בכל פרק אדם אחד שהחליט להפסיק לעשן ועובר תהליך גמילה מעישון במכון אלן קאר. כחלק מהתהליך לכל אחד יש הפסקה בה הוא צריך לעשן את הסיגריה האחרונה שלו, ואלו בדיוק הדקות בהם מתרחש הפרק. מרגע הדלקת הסיגריה ועד השאיפה האחרונה.
במהלך אותה סיגריה אחרונה, מראיין אותם ירון ושומע מהם את הרגעים, המחשבות, הזיכרונות והתחושות שעוברים להם בראש. למה ומתי התחילו לעשן, מהי בשבילם סיגריה, למה הם בחרו להיפרד ממנה ועוד. זה אולי נשמע כמו איזו פרסומת, אבל זה ממש ממש לא. חייבים לצפות כדי להבין את מערכת היחסים העמוקה שיש בין אדם לסיגריה שלו.
דווקא כמי שלא מעשנת, נגעה בי מערכת היחסים המורכבת הזו שאנשים מבחוץ, כנראה, לעולם לא ממש יבינו. "סיגריה היא החברה הכי טובה של המעשן", אמר לי ירון ברובינסקי כשנפגשנו לשיחה נטולת סיגריות עם ירון ברובנסקי, על הסדרה, האנשים והחיים.
"יש משהו קסום בסדרה מהסוג הזה" הוא אומר, "זה רגע חד פעמי שלא יחזור עוד. אין טייקים, אין השלמות צילום ואין בימוי. זוהי באמת הסיגריה האחרונה של אותו אדם ומדהים היה לגלות כמה רגש ופתיחות יוצאת מאותם אנשים במהלך אותן 7-5 דקות של עישון."
ירון עצמו מעשן כ-10 סיגריות ליום ומודה שהלוואי והיה בו את הרצון העז הזה להפסיק כמו שיש לאותם מצולמים. לטענתו היחסים שלו עם הסיגריות לא כוללים שום רגש מוסתר. הוא החל לעשן "עם החבר'ה" כשהיה בצופים ומעשן פשוט כי זה כיף לו. "בתור אחד שמשתדל לחיות אורח חיים בריא, אני יודע שסיגריות זה נורא. אבל עדיין אין בי את הצורך הזה לרצות להפסיק."
בפרק הראשון מסופר סיפורה של ענת יואב, בת 48 מקיבוץ נחשון, נשואה + 2 שמעשנת מגיל 15, כמעט קופסה ביום. את הסיגריה הראשונה שלה היא עישנה עם החברות בנדנדות של הקיבוץ ומאז היא מעשנת.
הרעיון לסדרה קדח ועלה ממוחו של שרון כהן, סוכן טאלנטים ואיש תוכן. החיבור לירון היה טבעי, מעצם היותו של ירון איש תוכן בעצמו וטאלנט של כהן ממש מתחילת הדרך.
"סיימתי בית צבי ועברתי לגור בחו"ל. כשחזרתי הבנתי שלהיות שחקן זה קשה והתחלתי לכתוב תוכן עבור כל מיני מקומות. אקסית שלי הכירה בינינו והוא הציע לי להשתתף ב"אולי הפעם". לא ממש רציתי לחזור לשחק, אבל בנובמבר 2006 הייתה בינינו שיחת טלפון, שבה החלטנו שאנחנו הולכים על זה- אני אנסה להיות שחקן, הוא ינסה להיות סוכן עצמאי ומאז אנחנו יחד. התקבלתי לתוכנית ולפני כמה אנשים הוא בא אליי עם הרעיון הזה."
הרעיון היה לראיין אנשים במהלך עישון הסיגריה האחרונה שלהם, כשהראיון מתחיל עם הדלקת הסיגריה ומסתיים עם כיבוייה. הרגע הזה של הסיגריה האחרונה הוא רגע טעון רגשית ומעניין. לראות אדם שמעשן כבר 20-15 שנה מעשן את הסיגריה האחרונה שלו אחרי שהוא הגיע להחלטה, ואתה תופס אותו ברגע הזה – מה אתה חושב עכשיו, למה אתה מתגעגע, מה הסיבה שאתה מפסיק לעשן, מה הזיכרון הראשון שלך מסיגריות ועוד.
"החלטה כזו היא אחת מההחלטות הגדולות והחשובות בחיים של בן אדם", אומר לי ירון, "והרגע הזה הוא בעצם רגע אחד שמגיע אחרי תהליך ארוך שהבן אדם עובר. זהו הרגע האחרון." כששאלתי אותו אם הביטוי "הסיגריה האחרונה שלי" הוא סוג של אמירה שאולי יש בה כוונות, אבל היא לא תמיד מציאותית. משהו כמו נדרי חתונה.
הוא מספר לי למה הם בחרו באלן קאר. אלן קאר היא שיטה להפסקת עישון שהומצאה לפני כ-15 שנה ויש לשיטה הזו 61 סניפים ברחבי העולם, כולל אחד בתל אביב. במהלך סדנה אחת של 6 שעות אתה מפסיק לעשן, ואם לא הפסקת – אתה מקבל בחינם סדנה נוספת. במהלך הסדנה הזו יש להם הפסקה של 10 דקות לעשן בה את הסיגריה האחרונה ולהיפרד ממנה, וזה הרגע שבו אנחנו תופסים אותו."
"ייתכן שהאדם יחזור לעשן", מסביר לי ירון, "אבל עצם העובדה שהוא הגיע לסדנה אומר שהוא החליט. אני לא עושה דוקומנטרי על הפסקת עישון, אלא על הרגע הספציפי הזה שבו הוא מחליט. לכן לא משנה מה יקרה עם הבן אדם אחרי, ואני מקווה שהוא לא יחזור לעשן, הרגע הזה הוא אותנטי".
הרגע הזה שבו הם תופסים את אותם אנשים הוא רגע שיש בו המון רגשות – אומץ, גבורה, נוסטלגיה, אושר, עצב ועוד המון דברים. זו בהחלט הסדרה הכי קצרה והכי מלאה שראיתי בזמן האחרון. וזה רק מוכיח לי שלא חייבים המון דקות מסך כדי לעשות טלוויזיה טובה.
ממליצה לכם לצפות ולהתמכר (לסדרה, לא לסיגריות, כן?).
