אחת לכמה זמן יוצא לי לקרוא ספר שגם נותן לי הצצה לתרבויות שלא ממש הכרתי וגם לא יוצא לי מהראש הרבה זמן אחרי שאני מסיימת לקרוא אותו (גם אם הוא לא בהכרח מושלם). כזה הוא הספר "שתי השמשות של דדיקה", מאת מגי אוצרי (הוצאת כנרת, זמורה-ביתן) שסיימתי ממש לפני כמה ימים!
הספר הוא סיפורה של דדיקה ושושלת משפחתה, מימיהם בגאורגיה (בתקופה שבה לא הרשו ליהודים לעלות לארץ ישראל) ועד בגרותה של דדיקה כאן בארץ. זהו סיפור לא קל שממחיש איך הדברים שאנחנו עוברים משפיעים לא רק עלינו, אלא גם על הדורות הבאים. איך קושי יכול להרוס את הנפש ואיך הכמיהה לאהבה (בעיקר מהמשפחה) עלולה להיות מסוכנת.
הכתיבה בגוף ראשון, הקפיצות בין העבר להווה ובין הדמויות הרבות, השילוב של משפטים בשפה הגאורגית והתיאור של המקומות, האגדות והאירועים שעיצבו את חייה של דדיקה, מוסיפים נופך מוחשי לסיפור ולמרות שהיו לי כמה קצוות לא סגורים (שזו בעיה רווחת כש"קופצים בעריכה"), התחושה וההשפעה הפרוידיאנית של כל אירוע מורגשים היטב!
היה קטע אחד שצמרר אותי עד עמקי נשמתי. קטע שבו דדיקה מספרת את מה שעבר במחשבותיה לגבי האונס המתמשך שעברה מצד שומר בית הספר ונוגע בנושא שהכי מפחיד אותנו כהורים – התעללות מינית מצד אנשים קרובים!
הנה הקטע העיקרי ממנו (עמודים 71 – 72 בספר):
"כמה מוזר. כל כך הרבה זמן מקדישים הורים לחנך את ילדיהם לא להתרועע עם זרים, עד שלא נותר כלל זמן להסביר לפעוטות התמימים מי הוא זר ומי אינו זר לצורך איסור זה. האם הלך ברחוב הוא זר? ואם פניו נעימות ומזמינות? האם קביעה זו שרירה וקיימת גם במקום שהלכנו לאיבוד, ואותו אדם חביב מציע לנו עזרה? האם השכן ממול, שלא פעם ולא פעמיים הידפק על דלתנו, ובחיוך נבוך ביקש כמה ביצים או כוס של סוכר, האם גם הוא זר? הרי על פי כל ההגדרות המתבקשות, אין מקום לחשוד בכוונותיו של איש כזה. גם מבוגרים אינם חושדים.
וגם – האם סבא הוא זר? ואבא? האם השומר בבית הספר היה זר? הרי ידעתי את שמו וראיתי את פניו מידי יום ביומו. הוא עוסק זה חודשים ארוכים על ידי בית הספר היסודי שבו למדתי, וילדים רבים, לא רק אני, היו מתרועעים עמו בהפסקות, או כשחיכו להוריהם שיבואו לאסוף אותם מן הלימודים. האם היה זר, אם כך?
כשהתחיל לקחת אותי לשירותים בשעות אחר הצהריים, ורעש החוגים הספורים שהתקיימו בחדרים הסמוכים כיסה כמעט על גניחותיו המושתקות ועל המשיכות שלי באפי הקטן, כשהותיר אותי אחר כך לנקות את השתן שהיה יוצא מתוכי כשהוא היה נכנס, וכששלח אותי לשקר לאבא שלי, שבא לאסוף אותי, ש"שוב החתול עשה עלי פיפי", האם אז הייתי אמורה להבין שהאיש הזה, שאת שמו ואת פניו אני מכירה זה חצי שנה כמעט, הוא זר מוחלט?
מתי הייתי אמורה להבין את הדברים?… האם ייתכן שיש סוגים שונים של כאב – כאב של מכרים וכאב של זרים? האחד מותר ומוצדק, השני בזוי, אסור, מוקצה מחמת מיאוס? חשדתי בשומר שהוא זר. חשדתי. אבל לא הייתי בטוחה."…
וזה לא הנושא היחיד מעורר המחשבה שעולה מהקריאה בספר. יש בו גם המון כאב ותהיה על הכמיהה של יהודי הגלות לארץ ישראל המובטחת והמציאות שהתנפצה בפניהם; על יחסים בין אחים ובין הורים לילדיהם, שמונעים ממקומות פנימיים שבכלל לא קשורים לילדים עצמם אלא למשהו עמוק אחר; על הרצון להיראות והמחיר שאנחנו מוכנים לשלם בשביל זה; על אכזבות ודרכי ההתמודדות איתן ובקיצור – על החיים!
אגב, באחד הראיונות סיפרה מגי שהרעיון לכתיבת הספר נבט בה כשנתקלה לראשונה ב"מכתב ח"י המשפחות" – מכתב שנשלח לאו"ם בשנות ה-60, מטעמן של 18 משפחות גאורגיות יהודיות, שביקשו לעלות לישראל בתקופה שבה שערי ברית המועצות היו נעולים. "המכתב הצית את דמיוני – כבת לעולים מגרוזיה הרגשתי שסיפור העלייה ההיא לא סופר במלואו. מכיוון שהמכתב חתום רק על ידי גברים, ראשי המשפחות, תהיתי מה היה על הנשים הגרוזיניות באותה תקופה, אלו שקולן לא נשמע."
ספר לא קל, אבל מומלץ בחום!
