אין לי קרובי משפחה שהם ניצולי שואה, אבל לא מזמן יצא לי להתעמק אקדמאית בכל נושא הדור השני לשואה והבנתי שיש כאן דור שלם שכמעט לא מתייחסים אליו.
מי שגדלו בצל הורים ניצולי שואה גדלו אל תוך מציאות של שתיקה רועמת. מצד אחד ההורים שמשוועים להשאיר את העבר הנורא מאחוריהם ומצד שני, הצורך הבלתי נלאה להעביר הלאה. אם נניח רגע בצד את נושא העברת המורשת והחשיבות התרבותית, הילדים של ניצולי השואה הם ילדים שנושאים על עצמם מטען כבד מאוד, שברוב המקרים אפילו הם לא ממש יודעים מה יש בשק שעל גבם.
הספר "איש ללא בית" של ליאת לידה-סנדומיר (הוצאת פרדס) הוא מסע שלוקח את הקורא בדיוק אל המחוזות המתעתעים של נפש הדור השני לשואה.
ליבי היא רקדנית די כושלת, שעלתה לארץ מגרמניה בילדותה, יחד עם אמה ודודתה סוניה. היא גדלה כאן בארץ, אבל מתגעגעת לזיכרונות ילדותה בגרמניה ולחברתה הטובה ביותר – אנקה, גם היא רקדנית. בחיי היומיום, עננת השואה ומה שבאמת קרה שם, היא תחום חתום שאי אפשר, וגם אין צורך להתקרב אליו. התגלגלות מקרית מפגישה אותה פנים אל פנים עם הדבר שהכי פחדה ממנו – האמת!
כשהיא מודחת מהאודישנים ללהקת הריקוד של ברלין, היא פוגשת במקרה בבחור ישראלי צעיר שמגיע לגרמניה כדי לאתר את חברו הטוב שנעלם. בתחילה, היא מסייעת לו עם הגרמנית שלה וככל שחולף הזמן העלילה מסתבכת מכל הכיוונים: החבר הנעדר לא משאיר עקבות והופך את החיפוש למורכב, רומן נרקם בין ליבי לגור (הבחור הישראלי), הקונפליקט הפנימי של ליבי לגבי הריקוד עולה מדרגה, אבל בעיקר- שלדים צצים מכל ארון ומכל פינת רחוב.
במהלך המסע הזה לחיפושו של זוהר (החבר הנעלם) מגלה ליבי, למרות רצונה, עוד ועוד עובדות קשות על עברה, על עבר משפחתה ועל תפקידו האמיתי של אביה האהוב בשואה. חומת השתיקה שהגנה עליה זמן רב כל כך קורסת ועולמה מתערער כמו מגדל קלפים בסערת שלגים.
העלילה מותחת ומסתעפת, בלתי צפויה והקריאה בספר מרתקת ומהנה. דווקא מה שלא נאמר, על כל התחושות והחיים של ילדי הדור השני, זועק מבין השורות ומאיר את הנושא באור חדש שלגמרי דורש התייחסות.
