סרט הקולנוע החדש של הבמאי פרנסואה גרארד הוא סרט "פוסט שואה" מעולה, אמיץ ומרגש עד דמעות, על מוזיקה, משפחה, נאמנות, יהדות, ספקות והקשר ביניהם. יש מצב שזה הסרט הכי טוב שראיתי השנה!
הסרט "שיר השמות" שיוצא ממש היום בקולנוע הוא סרט מקסים ומרגש שמתאר צד אחר ואולי קצת פחות מוכר של השלכות השואה: הצד של אותם ילדים שנשלחו עוד לפני המלחמה למשפחות בארצות אחרות (בריטניה במקרה הזה) וגדלו שם בבטחה מבלי לדעת מה עולה/עלה בגורל בני משפחתם שנותרו מאחור. או במילים אחרות: "הלומי הקרב מהעורף".
אבל זה גם סרט על נאמנות על כל רבדיה – ליהדות, למשפחה (ומה בכלל מגדיר משפחה בימים הנוראיים ההם), לעצמך. בעיקר לעצמך. סרט מרגש עד דמעות, עשוי נפלא ומלווה בפסקול פנומנלי שלא יוצא לי מהראש עד עכשיו. טים רות אגב, שהוא אחד השחקנים שאני יותר אוהבת, מככב כאן בתפקיד הראשי והכה מורכב ועושה את זה נפלא. שאפו על הבחירה!
העלילה בקצרה
הסרט מגולל את המסע שאליו יוצא מרטין סימונדס בניסיון למצוא את אחיו הלא ביולוגי ואת חברו הטוב, דוד רפפורט (דווידל) שנעלם מעל פני האדמה 35 שנה לפני כן, בדיוק בערב שבו אמורה הייתה להתקיים הופעתו הבינלאומית הראשונה והחגיגית כנגן כינור מחונן.
תוך כדי מסע החיפוש מגוללים בסרט, באמצעות עריכה מקבילה, גם האירועים שקדמו לאותו ערב דרמטי – מהרגע שבו הגיע דווידל לבית משפחת סימונדס, דרך מערכת היחסים המיוחדת שנרקמת בינו לבין מרטין, ועד התחושות וההשלכות הפסיכולוגיות של מלחמת העולם השנייה שאיתן התמודד דווידל (ולא רק הוא).
באופן די מפתיע אני חייבת לציין, חשיפת האירועים האלו משקפת היטב את הלך הרוח בתקופה שקדמה ל"אירוע ההיעלמות", אבל לא מגלה לצופים מה באמת קרה שם, כך שהצופים חווים למעשה את האירועים מנקודת מבטו של מרטין ולא מנקודת מבט של 'מספר יודע כל'. בעיניי זה הופך את הסרט כולו להרבה יותר מעניין ומורכב והופך את הסוף למפתיע ובלתי צפוי. בדיוק כמו שאני אוהבת!
הסיפור שמאחורי הסיפור…
דוד רפפורט (דווידל) מוורשה הוא כנר מחונן. הוא מודע לגאונות שלו ובדיעבד היא זו שמצילה את חייו, אבל גם מקשה עליהם. רגע לפני שפורצת מלחמת העולם השנייה, מחליט אביו של דוד לנסוע ללונדון ולחפש לבנו מורה שיסכים לקחת אותו תחת חסותו ולטפח את הכישרון הנדיר שלו.
דוד ואביו נפגשים עם "מאתר כישרונות" בביתו של מר סימונדס, שמזהה מיד שמדובר בווירטואוז עם כישרון נדיר ומתנדב לקחת את דוד תחת חסותו ולגדל אותו כבנו. כאח נוסף למרטין, בנו הביולוגי שגדול מדוד רק ב-55 ימים.
אביו של דוד נאלץ לחזור לוורשה לאשתו ובנותיו ודוד נשאר לגור בבית משפחת סימונדס. החיים שלו טובים. בינו לבין מרטין נרקמת מערכת יחסים קרובה שמחברת ביניהם כאחים וכחברים טובים, והוא ממשיך לפתח את כישרון הנגינה שלו. אבל עם כל המעטפת האוהבת והביטחון העצמי הגבוה שלו נאלץ דוד להתמודד גם עם השמועות והידיעות המתרבות על הזוועות שמתרחשות באירופה ובעיקר, עם חוסר הידיעה באשר לגורל בני משפחתו.
תהליך ההתבגרות המורכב הזה שעובר דוד שזור בסרט בצורה עדינה ומופלאה, שממחישה היטב את הדיסוננס הכה קיצוני בין מה שהתרחש מאחורי חומות הגטו לבין מה שהתרחש מחוץ להן. רעם הפגזים מול נגינת הכינור ומחיאות הכפיים הסוערות. עמודי האש מול אורות הניאון באולם הקונצרטים. התהילה שלה זוכה דוד מול חוסר הידיעה המוחלט באשר לגורל משפחתו. היהדות הגאה שלו מול ההבנה המחלחלת שהיא גם הסיבה לרצח ההמוני שמתחולל "אי שם". הכרת התודה למשפחה המאמצת והאוהבת מול הכיסופים למשפחה האמיתית שלו. הפריחה שלו מול המוות שלהם.
בתוך כל הסערה הרגשית הזו מצליח דוד לפרוח ושמו כנגן כינור וירטואוזי הולך לפניו. לא מעט בזכות אביו המאמץ שמשקיע בו ובכישרון שלו את כל כולו. כוכבו של דוד ממשיך להאיר גם אחרי שהמלחמה מסתיימת ובשנת 1951 מגיע רגע השיא בקריירה שלו – הופעה בינלאומית ראשונה בקונצרט יוקרתי שהפיק לכבודו אביו, כשבין הנוכחים באולם נמצאים גם בני משפחת המלוכה ואנשי תקשורת חשובים שבאו לתעד את נגן הכינור המסקרן והמבטיח.
השעון מתקתק, מועד תחילת המופע מתקרב ודוד לא מגיע. ביגון רב מבינים מרטין ואביו שדוד כבר לא יגיע. הם לא יודעים איפה הוא, לא מצליחים למצוא אותו בשום מקום, אבל יודעים שהוא כבר לא יחזור. כפוי ראש נאלץ מר סימונדס להודיע לקהל על ביטול המופע וזהו. כאן נעצר החלק הזה של הסיפור…
35 שנה אח"כ (כאן בעצם מתחיל הסרט), בזמן שמרטין משמש כחבר ועדת קבלה שבוחנת נגנים צעירים, נכנס לאולם נגן כינור צעיר והטקס הקטן שהוא עושה לפני שהוא מתחיל לנגן, מבהיר למרטין היטב שידו של דוד אחיו הנעלם נמצאת בדבר. הפעולה הקטנה הזו מעוררת את השדים הרדומים ומובילה את מרטין למסע החיפוש שעליו מבוסס הסרט.
מה באמת קרה באותו ערב? לאן נעלם דוד ולמה הוא לא הגיע למופע ולא יצר קשר כל השנים האלו? תצטרכו לראות בעצמכם. אני רק יכולה להבטיח לכם שאין שום סיכוי שתישארו אדישים. כמו שציינתי בהתחלה – סרט מקסים ומרגש.
