"האהבות של אדם שארפ": הספר שממש כדאי לכם לקרוא כשהפלייסליסט הזה מתנגן ברקע!

האם לאהבה מיתולוגית יש סיכוי להתממש, והאם השירים שאנחנו אוהבים הם באמת פסקול חיינו? על השאלות האלה (ועוד קצת) עונה בתבונה וברגישות הספר הזה של גרהם סימסיון. אה ו… יש גם פלייליסט שכדאי לנגן ברקע

"בבוקר קיבלתי אימייל קצר. כתבת 'היי, איפה את?' ולא אמרת כלום כמעט. וידעתי שאתה שם לבד…" (מתוך השיר "אף אחת" של מירי מסיקה). המשפט הזה ששרה ברגישות על מירי מסיקה , לא יצא לי מהראש מהרגע הראשון שבו פתחתי את הספר "האהבות של אדם שארפ" של גרהם סימסיון (הוצאת תכלת) ועד לכתיבת שורות אלה. ולא סתם, שכן הוא הזה מתאר בצורה המדויקת ביותר את כל מהות הספר, ואולי אפילו את מהות החיים בכלל…

הלב לא שוכח…

"היי". זה כל מה שהיה כתוב גם במייל שקיבל בוקר אחד אדם שארפ. "היי" קטן שהצליח לחדור שריון רגשי בן 22 שנה, לזעזע את העולם היציב שבו הוא חי ולהסית אותו לחלוטין ממסלול חייו.

את אנג'לינה פגש אדם שארפ לגמרי במקרה. הוא עבד אז כיועץ טכנולוגי שנשלח לסיים פרויקט של מספר חודשים במלבורן. היא הייתה אז שחקנית מוכרת, נשואה, שבסך הכל הגיעה לבילוי קטן בבר המקומי.

העבודה אף פעם לא הייתה מרכז חייו של אדם שארפ. למעשה, הוא עבד בה בעיקר כי היא העניקה לו פרנסה טובה. העבודה הזו לא ריגשה אותו במיוחד, אבל זה היה לו בסדר כי את התשוקה האמיתית שלו הוא מצא במוזיקה – בשירים ולעיתים גם בנגינה על פסנתר.

זה בדיוק מה שקרה גם באותו ערב במלבורן. אדם יצא לבר ההוא עם חבריו מהעבודה והתיישב כרגלו ליד הפסנתר. הוא ניגן ושר את השירים האהובים עליו וכשהיא נכנסה הוא אפילו לא הבחין בה. אבל אז, היא ניגשה אליו ושאלה אותו אם הוא מכיר את השיר "Because the Night" של פטי סמית. הוא שם לב שהמסקרה שלה מרוחה, אבל במקום לומר לה משהו על זה, רק ציין שהשיר הזה הוא גם של ברוס ספרינגסטין. אף אחד מהם לא ידע שהאמירה הסתמית הזו תהפוך לסיפור אהבה. אבל בלי שהתכוונו לכך, זה קרה.

עם זאת, שניהם היו מפוכחים מאוד לאורך כל הדרך: לשניהם היה ברור שהיא לא מתכוונת לפרק את נישואיה (למרות שלא הייתה מאושרת בהם), ושהוא לא יוכל להישאר במלבורן כשתסתיים תקופת העבודה שהוקצבה לו שם. כן, הם תהו לגבי זה לא פעם, אבל שניהם היו אנשים רציונליים שהבינו שסוף טוב בסיפורים כאלה יכול להיות רק בסרטים של דיסני.

האהבה (לא) תמיד מנצחת!

הרגע שבו היה צריך לעזוב אכן הגיע. היו בו לא מעט תהיות ואולי גם חרטות, אבל לא הייתה שום תפנית בעלילה הרומנטית. שניהם החליטו ממקום בוגר ומושכל, להמשיך בחייהם ולהשאיר את התקופה הזו כזיכרון טוב ותו לא.

וזה בדיוק מה שהם עשו. 22 שנים הם לא שמעו זה מזו. הוא התחתן בינתיים, המשיך להצליח בעבודה שלו וחי חיים מסודרים ובורגניים משהו. אבל אז הגיע המייל ההוא. "היי" זה כל מה שהיה כתוב בו, אבל הוא ידע (ממש כמו בשיר של מירי מסיקה) שמאחורי ה"היי" הזה מסתתרת משמעות גדולה בהרבה.

ה"היי" הקטן הזה החזיר אותו לאותה תקופה קצרה ומאושרת בחייו, הזכיר לו את האהבה הגדולה שחווה אז וגרם לו לתהות אם הוא באמת התגבר עליה או שרק הטמין אותה עמוק עמוק בלב. 'איפה היא עכשיו?', 'היא עדיין נשואה?', 'האם היא נזכרה בי פתאום או שאף פעם לא שכחה?', 'למה היא כותבת לי דווקא עכשיו?' ועוד שאלות רבות מספור הציקו לו מאז אותו בוקר ולא משנה כמה הוא ניסה, הוא פשוט לא הצליח להפסיק לחשוב עליהן.

למרות הרגש העז שהציף אותו, הוא לא איבד את הרציונליות שלו ולא באמת חשב שהמייל הזה יחזיר אותו, אותם, לנקודה שבה הפסיקו ושהסיפור הזה יסתיים ב"והם חיו באושר ועושר". אבל הוא היה חייב לדעת וכשהגיעה ההודעה השנייה "מה קורה?", הוא החליט לענות לה.

תכתובת המיילים השטחית משהו הפכה די מהר למעין "רומן דיגיטלי" ששמור רק לשניהם. הוא שכנע את עצמו שמדובר בסתם התכתבות בין שני מכרים ותיקים. שום דבר לא מוסרי, נכון? הרי הוא באנגליה והיא באוסטרליה. שניהם נשואים (היא התגרשה והתחתנה בינתיים עם מישהו אחר) ולה כבר יש אפילו שלושה ילדים. מה כבר יכול לקרות? מה קרה ואיך זה נגמר תצטרכו לקרוא בעצמכם. רמז: לא בדיוק הסוף שלו אתם מצפים.

פסקול הספר

אנחנו אמנם רגילים לפסקולים בעיקר מסרטים, אבל גם לספר הזה יש פסקול משל עצמו, ואולי זה מה שהפך אותו למיוחד מאוד בעיניי ושונה מכל יתר הרומנים. השירים שלובים כחלק בלתי נפרד מהסיפור, ממחישים את הרגשות והזיכרונות ומלווים את חייו של אדם שארפ.

בסוף הספר הגדיל לעשות גרהם סימסיון וצרף את רשימת כל גרסאות השירים שעליהם הוא חשב בזמן הכתיבה, יחד עם קישור לפלייליסט בספוטיפיי, כך שאפשר ממש להאזין לשירים תוך כדי קריאה. ותאמינו לי – זה מאוד מאוד מומלץ. זה ישנה לכם לחלוטין את כל החוויה!

שווה!