דף הבית » תרבות » ספרים » סיפור אמיתי: 100 עובדות מוטרפות לגמרי על ספרים וסופרים (+1 לשנה הבאה) שאספתי עבורכם לכבוד שבוע הספר 2026

סיפור אמיתי: 100 עובדות מוטרפות לגמרי על ספרים וסופרים (+1 לשנה הבאה) שאספתי עבורכם לכבוד שבוע הספר 2026

לוח כתיבה מעץ (Wax Tablet) מהתקופה הקופטית, המתוארך לטווח השנים 700-500 לספירה (צולם בגלריה אופיצי בפירנצה)
לוח כתיבה מעץ (Wax Tablet) מהתקופה הקופטית, המתוארך לטווח השנים 700-500 לספירה (צולם בגלריה אופיצי בפירנצה)

זה קורה בכל יוני מחדש: הריח של הדפים החדשים, השולחנות שנפרסים תחת כיפת השמיים, וההתרגשות הילדותית הזו של לפגוש את הסופרים האהובים פנים אל פנים ולבחור סיפור חדש ללכת לאיבוד בתוכו. בטח השנה (2026), כשהחגיגה הספרותית הכי ישראלית שיש מציינת יומולדת 100 להיווסדה – שזו תמיד סיבה טובה למסיבה.

אבל… עם כל הכבוד למספר העגול (ויש כבוד) – השנה, "שבוע הספר העברי" הוא מעבר לעוד סתם אירוע בלוח השנה. אחרי תקופה לא פשוטה שבה האירועים הספרותיים התבטלו בצל המלחמה, ו-הכי חשוב – עכשיו, כשהחטופים סוף סוף בבית, אפשר לנשום עמוק לרגע, לפתוח את הלב (ואת הדף) ולחזור לחגוג כיאה לעם הספר. לא ככה?

בגלל שאתם כבר מכירים אותי, אתם בטח כבר יודעים שחיפשתי דרך כיפית לציין את היום ההוא בקיץ 1926 שבו ברכה פלאי – אישה מופלאה עם לא מעט יוזמה שיווקית חצופה (נו, מה יותר ישראלי מזה?!), החליטה להציב שולחן עם ספרים באמצע שדרות רוטשילד בתל אביב ולמכור אותם בזול לעוברי האורח. מעניין אם היא הבינה כבר אז שאקט המחאה הצרכנית-כלכלית הפרטי שלה, יהפוך לימים לאירוע התרבות הספרותי הגדול והפופולרי בישראל, ושמורשתו תמשיך גם 100 שנה קדימה…

מפה לשם – לרגל המאורע אספתי עבורכם 100 עובדות לא פחות ממדהימות על ספרים, סופרים וסופרות ומה שביניהם (+ עובדת בונוס אחת סודית וחגיגית במיוחד לשנה הבאה, כי יום הולדת זה יום הולדת…).

בעידן שבו שקרים מחורטטים בביטחון מלא, חשוב לדייק בעובדות ולדעת לזהות מה אמת ומה שקר וכזב. לא רק בחיים, אלא גם, בשבילי לפחות, כשזה מגיע לעובדות שמוזכרות בספרים. לא פעם אני מוצאת את עצמי מסיימת לקרוא ספר ורצה לגוגל כדי לבדוק פרט כזה או אחר שמוצג בו כעובדה היסטורית.

אני מציינת את זה עכשיו כי חלק מהעובדות שאספתי עבורכם ושתקראו כאן בהמשך, נשמעות כמו קשקוש בלבוש, פייק מוחלט, או לכל הפחות גיבובים מז'אנר המדע (המאוד) בדיוני. אבל הכל, עד העובדה האחרונה שבהן, קרה באמת. או שלא?…

אז אם גם אתם, כמוני, מכורים לסיפורים שמאחורי הסיפורים, חייבים לבדוק את האמת ולא מסוגלים לזרום עם חצאי עובדות או עם עובדות עקומות, החידון המקדים הזה שהכנתי במיוחד לרגל המאורע הוא לגמרי בשבילכם. היכנסו, תנסו ובואו נראה אם תצליחו לזהות לבד איזה מהעובדות שבו הן אמת היסטורית מתועדת, ואיזה מהן הן סתם שטויות במיץ פטל. אבל אל תרמו – תענו בלי להציץ בהמשך הכתבה!

🎁 בין הפותרים יוגרל כלום ושום דבר, אולי אצרף לפרס גם 'מילה טובה' – אני עדיין שוקלת את זה… ;).

🎲 סיפור אמיתי או פנטזיה בדיונית?

עובדה מספר 1
נו, כמה עובדות מחורטטות זיהיתם? וכמה מהן הוכיחו (שוב) שהמציאות עולה על כל דמיון?

בין אם יצאתם תולעי ספרים מדופלמות שמריחות פייק ניוז מקילומטר, ובין אם גיליתם שאתם פתי מאמין כמעט לכל דבר ושדי בקלות אפשר למכור לכם שטויות במיץ פטל – הגיע הזמן להניח את הקלפים על השולחן (או את הספרים על הדוכן) ולגלות מה באמת קרה שם מאחורי הקלעים של ההיסטוריה.

ועכשיו… הרגע לקיים הבטחות! תרתיחו מים לקפה או תמזגו לעצמכם כוס יין (מה שבא לכם, אני לא שופטת ;)), שימו את הטלפון על שקט, התרווחו בכיסא ושבו בנחת. אנחנו מתחילות:

⚠️ חגיגת 101 העובדות הזו היא חתיכת אירוע (בכל זאת 100 שנה), אז כדי שלא תקבלו לי סחרחורת – חילקתי אותה לכמה פרקים שיעלו כאן בהדרגה. שווה לעקוב כדי לא לפספס אף פרק.

ציר הזמן של הספרות העולמית מלא בסיפורים משוגעים, מאבקי כוח, יצירתיות פנומנלית ואירועים ששינו את פני התרבות לנצח. אבל איך ומתי האנושות התחילה לכתוב את עצמה לדעת? מי היה הסופר הראשון בהיסטוריה? (רמז: הוא לא היה סופר); מי הגה את הרעיון הגאוני של ספר כרוך? ועל מה מסופר באפוס העתיק ביותר שנכתב אי פעם?

הנה העובדות המרתקות ביותר שייקחו אתכם אחורה בזמן אל המקומות, האנשים והאירועים שמהם הכל התחיל – מהאות הכתובה הראשונה בהיסטוריה, דרך המצאת סימני הפיסוק ועד לרומנים הראשונים שנכתבו עוד לפני שאירופה בכלל ידעה מה זה דף.

העובדה הראשונה שאיתה בחרתי לפתוח קשורה לטעות היסטורית ותפיסתית-גברית שאני נחושה לתקן תכף ומיד: חתימת השם הספרותית המוקדמת ביותר המתועדת בעולם לא שייכת להומרוס ולא לשום פילוסוף יווני אחר, אלא דווקא לאישה. כן, כן – הסופר הראשון בהיסטוריה היה בכלל סופרת!

אנהדואנה, שפירוש שמה הוא "קישוט השמיים", הייתה בתו של המלך השׁוּמֵרי "סרגון הגדול" שבמאה ה-23 לפנה"ס, התקופה הבבלית העתיקה, הקים את האימפריה הראשונה בהיסטוריה – האימפריה האכדית. כדי לאחד את הממלכה המפולגת, החליט סרגון לבחור בדרך השלום הלא שגרתית, בטח באותה תקופה, ולמנות את בתו אנהדואנה לכוהנת של אל הירח נאנה (הידוע גם כנאננה) בעיר השומרית אור – התפקיד הפוליטי-דתי הרם ביותר באימפריה.

עד מינויה של אנהדואנה לכוהנת הגדולה, הכתב שימש בעיקר לצורכי בירוקרטיה, רשימות מיסים, ניהול סחורות או סיפורי עלילה אנונימיים. אבל אז היא הגיעה ושינתה את חוקי המשחק לנצח: היא חיברה 42 מזמורי מקדש-שומרי וחיברה יצירות ספרותיות שומריות אפיות שעליהן חתמה את שמה. בכך שברה את התבנית המקובלת והפכה את מקצוע הכתיבה, לראשונה בהיסטוריה, לאמנות חתומה בשם המחבר.

ויותר מזה – היא זו שהמציאה את המושג "יוצר" בעל זהות אישית. אלפי שנים לפני מהפכת הפמיניזם, היא "העזה" להביע את רגשותיה בפומבי והייתה הראשונה בהיסטוריה שהכניסה את המושג "אני" לכתיבה, כשתיארה את עולמה הפנימי, רגשותיה ומחשבותיה ביצירותיה האפיות. תעוזה שהעניקה לה את תואר הסופרת הידועה הראשונה. 

לוח החימר המקורי המוצג במוזיאון פן ומכיל את שורות הקינה של "הלל לאינאנה"
לוח החימר המקורי המוצג במוזיאון פן ומכיל את שורות הקינה של "הלל לאינאנה"
💡 עובדת בונוס 1: אנהדואנה היא בעצם גם המשוררת הראשונה בהיסטוריה

אנהדואנה אמנם כתבה שירה ומזמורים, אבל במסופוטמיה העתיקה, המונח "סופר" (Scribe) לא תיאר סגנון כתיבה, אלא את מעמד העל המקצועי והתרבותי הגבוה ביותר. מכיוון שאנהדואנה שברה את התבנית והפכה את המקצוע הזה לראשונה, לאמנות חתומה בשם המחבר, היא בעצם גם הסופרת הראשונה בהיסטוריה וגם המשוררת הראשונה בהיסטוריה. סחטיין!

🎁 עובדת בונוס 2: השיר ששינה את המציאות והחזיר אותה מהגלות

הפריצה הספרותית הגדולה שלה נולדה מתוך כאב עמוק, כשהיא גורשה אל המדבר בעקבות מרד פוליטי. הקינה העוצמתית שכתבה שם הכתה גלים, הניעה מהפכה והחזירה אותה לכס המלכות.

מצאתי לכם את הטקסט המקורי של השיר . אם תעברו עם העכבר על השורות (או תלחצו עליהן מהנייד) תוכלו לראות איך, ממש כמו קסם, הכתב העתיק משתנה והתרגום צץ מעצמו שמח וטוב לב 🙂

”
𒅗𒈬 𒉈 造型𒊬
𒄷 慢ান্তর 𒀭
𒄑𒈪 𒈪 慢
𒀀 𒀭 𒍠𒊩 𒀀
𒀭𒈹 𒍠𒊩 𒊩
𒍣 慢ান্তর 𒀭
מקור: enheduana.org / סופוס הלה

כולנו גדלנו על הסיפור המקראי על המבול, נח, התיבה והיונה שמצאה עלה של זית – ללא ספק אפוס תנ"כי מרהיב. אבל… ואני מקווה שאני לא הורסת לכם יותר מידי, האמת היא שהתנ"ך הוא לא המקור של הסיפור הנפלא הזה. למעשה, סיפור המבול סופר, פורסם ונכתב (או נחרט ליתר דיוק) אלפי שנים לפני שספר בראשית בכלל נכתב.

התקופה היא סוף האלף השלישי לפני הספירה (בערך 2100 לפנה"ס). גילגמש, המלך המיתולוגי והעריץ של העיר ארך (אורוק), מאבד באופן טרגי את חברו הטוב אנכידו. הוא נתקף חרדת מוות עמוקה ומחליט לעשות הכל כדי שיימנע ממנו מוות נורא כמו של חברו. גילגמש שיודע שאותנפישתים, בן העיר שורופק ובנו של מלך שומר המיתולוגי אובר-תותו, הוא בן האנוש היחיד שקיבל מהאלים חיי נצח לאחר ששרד מבול קטסטרופלי שנועד להשמיד את האנושות, מחליט לצאת למסע אפי, נואש, ארוך, מסוכן ומפרך עד לקצה תבל כדי לפגוש אותו ולשמוע ממנו מהו הסוד לחיי אלמוות.

כשהם סוף סוף נפגשים, גילגמש מבקש ממנו לגלות לו איך אפשר לקבל מהאלים חיי נצח, כמו שהוא קיבל. אותנפישתים, שהיה די בהלם מעצם הביקור של המלך העריץ האכזר ועוד יותר מעצם הבקשה, מנסה בהתחלה להסביר לגילגמש שלאחר המבול ולאחר שהאלים החליטו להעניק לו את חיי הנצח, הם גזרו מוות על יתר בני האדם ולכן אין דרך שבה הוא יוכל להשיג חיי נצח. גילגמש זועם ודורש לשמוע את השתלשלות האירועים המלאה שקדמה לפרס הנכסף, בתקווה שכך יגלה מה עליו לעשות כדי לזכות גם בפרס הנכסף.

אותנפישתים נעתר לבקשתו ומספר לו שהכל התחיל כשהאל הבבלי הרחום אאה התגלה אליו בחלום, גילה לו שהאלים, ובראשום האל הראשי אנליל, זועמים על בני האדם ומתכננים סופה גדולה שתשמיד את העולם ואת כל בני האדם החיים בו, והציע לו לבנות ספינה שתציל אותו ואת משפחתו מהמבול, תוך שהוא מצווה עליו להכניס לתוכה גם בעלי מלאכה וזוגות בעלי חיים – זוג מכל סוג. 

אותנפישתים עושה כפי שצווה, בונה את הספינה ומכניס אליה "זרע נפש כל חי". כשהוא מסיים, הסערה העזה אכן פורצת והמבול לא מפסיק במשך שישה ימים רצופים. ביום השביעי הסערה שוככת ואותנפישתים מחליט לשלוח יונה, סנונית ולבסוף עורב, אל מחוץ לתיבה כדי לבדוק האם ניתן לשוב ולחיות בארץ. רק כשהעורב לא חוזר הוא מבין שהאיום חלף והמבול מאחוריו. כשהוא יוצא, משכנע האל אאה (זה שהתגלה אליו בחלום) את האל הראשי אנליל להעניק לו ולרעייתו חיי נצח כגמול על הצלת האנושות מכליה.

על פי האפוס המיתולוגי, גילגמש המיואש שמבין שאין לו שום דרך לשנות את גורלו לחיים כבן תמותה, חוזר כנוע ומותש לעירו ארך, מביט בחומות העיר המרשימות שהוא בעצמו בנה ואז – אולי כאקט אחרון של תסכול, חורט עליהן את כל סיפור חייו ועלילות מסעו. הסופרים כותבי האכדית שחיו באותה תקופה מבינים שמדובר בתיעוד היסטורי יוצא דופן וממהרים להעתיק את הסיפורים האלו אל לוחות אבן (סטלה) כדי לשמרם ולהעבירם מדור לדור.

המציאות היא ככל הנראה קצת אחרת ועד היום לא לגמרי ברור מי היה הראשון שחרט את המילים עצמן, אבל מה זה משנה (לא הורסים סיפור טוב עם עובדות ;))? איך שלא מסתכלים על זה – לוחות הטין האלו שעליהן חרוטות "עלילות גילגמש" בכתב יתדות, שוכללו והועתקו שוב ושוב במהלך השנים, והסיפור כולו הפך לאחד האפוסים הידועים ביותר במזרח הקדום, כנראה הידוע שבהם. העובדה שהסיפור כולו גם נכתב ולא רק הועבר מפה לאוזן, הפכה את "עלילות גילגמש" ליצירה הספרותית הכתובה הראשונה בהיסטוריה האנושית.

💡 עובדת בונוס 1: גם "עלילות גילגמש" הן לא המקור האמיתי של המבול…

אם גם אתם זיהיתם את הדמיון המטורף בין סיפור המבול של אותנפישתים לסיפור המקראי המוכר, וכל זה קצת זעזע אתכם – אתם לגמרי לא לבד! הלוח שעליו חרוט סיפור המבול האכדי התגלה ופוענח רק בשנת 1872 על ידי החוקר ג'ורג' סמית' במוזיאון הבריטי. הגילוי הזה, שערער לחלוטין את מקוריות הסיפור התנ"כי, עורר סנסציה עולמית והצית תיאוריות וספקות לגבי מקוריות הסיפור הזה, ובעקבותיו גם לגבי סיפורים תנ"כיים רבים אחרים.

ואם זה לא מספיק – לאחר מחקר נוסף התברר שסיפור המבול שמופיע בעלילות גילגמש הוא בעצמו "גרסת כיסוי" למיתוס שומרי עתיק עוד יותר!

לפי המחקר הזה, אלפי שנים לפני גילגמש, המציאו כמה שומרים סיפור על גיבור בשם זיוסודרה ששרד מבול בתוך תיבה עם חיות. מאות שנים מאוחר יותר, הסופרים הבבלים עמלו על כתיבת אפוס ענק על דמותו של גילגמש (שהיה מלך אמיתי). כשהם הגיעו לקטע שבו הוא מחפש חיי נצח, הם נזכרו בסיפור המבול השומרי הישן ההוא והחליטו להשתמש בו לצורכי העלילה. הם לקחו את הסיפור השומרי, שינו את שם הגיבור לאותנפישתים ושילבו אותו בלוח ה-11 של עלילות גילגמש. אז מי לדעתכם העתיק ממי? ולמי בעצם שייכות זכויות היוצרים?

לוח 11 בעלילות גילגמש המכיל את סיפור המבול של אותנפישתים - לוח אבן שעליו חרוט הסיפור בכתב עתיק
לוח 11 בעלילות גילגמש המכיל את סיפור המבול של אותנפישתים (באדיבות המוזיאון הבריטי)

📌 הקשר הישראלי (חשבתם שלא יהיה?): בשנת 1956, נמצא ממש כאן אצלנו בתל מגידו, שבר קטן מהלוח השביעי של עלילות גילגמש, בנוסח המתוארך למאה ה-14 לפנה"ס. מממ… מעניין איך זה הגיע לכאן?

💡 עובדת בונוס 2: הסיבה האמיתית למבול

בסיפור המבול הבבלי-שומרי הקדום ביותר "עלילות אֶטְרַחַסִיס" (Atrahasis), שקדם לגרסה של גילגמש ולגרסה של התנ"ך, כתוב שחור על גבי טין שהסיבה שהאלים החליטו למחוק את האנושות היא פשוט… מפגע רעש!

הנה תרגום חופשי של הכיתוב על הלוח:

"הארץ הרחיבה גבולותיה, ובני האדם התרבו… הארץ הָמְתָה כמו שור פרא. האל אנליל שמע את רעשם ואמר למועצת האלים: 'רעש האנושות הפך כבד מנשוא, בגלל ההמולה שלהם אני לא מצליח לישון!'".

אז כן, בעוד שבתנ"ך הסיבה למבול היא קוסמית ומוסרית ("כי מלאה הארץ חמס"), במסופוטמיה האלים פשוט סבלו מחוסר שינה קשה והחליטו להפעיל נוהל השתקה קיצוני.

בכל פעם שנכנסת לחיינו טכנולוגיה חדשה – מהאינטרנט, דרך הסמארטפונים ועד לבינה המלאכותית – תמיד קם גל של שמרנים שטוען שהיא תהרוס את התרבות. מתברר שזה בדיוק מה שקרה גם כשהומצא… הספר הכרוך.

עד המאה הראשונה לספירה, הדרך היחידה לקרוא ולכתוב טקסטים ארוכים הייתה על גבי מגילות. המגילות היו בנויות כגליל אחד ארוך במיוחד, מה שהפך אותן למסורבלות: הן תפסו המון מקום, ודרשו שתי ידיים פנויות לחלוטין – יד אחת גוללת ויד אחת פותחת. לאריסטוקרטים העשירים ברומא זה לא באמת הפריע, כי היו להם עבדים מיוחדים שתפקידם היה להחזיק ולגלול עבורם את הגלילים הכבדים. אבל עבור הסוחרים, שנדדו בין מדינות והיו צריכים לנהל רישומי מלאי, חובות וחשבונות תוך כדי תנועה בדרכים – המגילות הלא-פרקטיות האלו פשוט לא היו אופציה.

וכמו שבחיים, ההמצאות הטובות ביותר נולדות מתוך צורך, כך קרה גם כאן: הסוחרים המציאו לעצמם פנקסי יד קטנים שהיו עשויים מלוחות עץ מכוסים שעווה, ונקשרו זה לזה בחוט. הקשירה הזו יצרה ציר, ובפעם הראשונה בהיסטוריה נולד אקט הדפדוף. בהמשך, הרומאים הבינו את הפוטנציאל של הפטנט, שדרגו אותו בכך שהחליפו את לוחות העץ הכבדים בדפי פפירוס וקלף גמישים, וכרכו אותם יחד. לפורמט החדש קראו "קודקס" (Codex) – הספר הכרוך הראשון בהיסטוריה. 

אלא שלמרות היעילות המטורפת של הסטארט-אפ הזה, האליטות, המלכים ואנשי הדת של אותם ימים התנגדו לו בתוקף. פתיחת מגילה נחשבה לאקט טקסי ומלכותי, בעוד שספר הדפים נתפס כהמצאה "זולה" ומחוללת שמיועדת רק לפנקסי עבודה של סוחרים. מי ששברו את השוק והפכו את הספר לוויראלי היו השליחים הנוצרים הראשונים, שזיהו את הפוטנציאל של פנקס הסוחרים הנייד והזול, והשתמשו בו כדי להפיץ את הבשורה שלהם ברחבי העולם.

ואם מנהיגי התרבות של רומא זלזלו בספר הכרוך כי הוא לא היה "ברמה שלהם", הרי שהמנהיגים היהודים באותה תקופה לקחו את ההתנגדות צעד אחד קדימה וממש הפכו אותו למוקצה מוחלט. חז"ל ראו את הדת הנוצרית החדשה משתלטת על פורמט הספרים הכרוכים כדי להפיץ את כתביה, וקבעו חוק ברזל: ספר תורה כשר חייב להיכתב אך ורק על מגילת קלף גלולה ומסורתית, כדי לייצר הבחנה מוחלטת מהספרים הנוצריים והחילוניים. השמרנות התרבותית הזו חיה ובועטת מתחת לאף שלנו עד היום: בכל בתי הכנסת בעולם, ספר התורה נשאר תמיד בפורמט של מגילה גלולה – בדיוק כמו לפני אלפיים שנה.

מהפכת הדפוס של יוהאן גוטנברג הגרמני באמצע המאה ה-15, שהחלה עם הדפסת "תנ"ך גוטנברג", נחשבת לאחד האירועים המשמעותיים ביותר בעיצוב העולם המודרני, וקל לחשוב ששם הכל התחיל. אלא שבמציאות, גוטנברג והתנ"ך שלו פיגרו מאחור במאות שנים.

הספר המודפס העתיק ביותר בעולם שהשתמר עד ימינו הוא לא התנ"ך של גוטנברג, אלא "סוטרת היהלום" – טקסט בבודהיזם המקודש שהודפס בסין בשנת 868 לספירה, כמעט 600 שנה לפני שגוטנברג בכלל נולד. 

האמת היא שהאירופאים אולי ניכסו לעצמם את תואר "ממציאי הדפוס", אבל בפועל – בזמן שבאירופה של ימי הביניים עוד ישבו נזירים והעתיקו ספרים ידנית עם נוצה ודיו, במזרח אסיה תעשיית הספרים המודפסים כבר שגשגה. הסינים לא היו צריכים לחכות לאיש: הם פיתחו שיטה מתוחכמת של הדפסה באמצעות לוחות עץ מגולפים, מרחו עליהם דיו והעתיקו את הטקסטים לדפים בדיוק מושלם.

"סוטרת היהלום" - הספר המודפס העתיק ביותר בעולם : טקסט בודיהסטי עתיק
"סוטרת היהלום" – הספר המודפס העתיק ביותר בעולם (המוזיאון הבריטי)

התואר "ממציאת הרומן הראשון בהיסטוריה" שייך למוראסאקי שיקיבו, אשת חצר בארמון הקיסרי ביפן של המאה ה-11 (כן, שוב אישה!) שכתבה את "סיפורו של גנג'י" (The Tale of Genji) – יצירה מונומנטלית בת 54 פרקים שעקבה אחרי חיי האהבה והתככים של בן הקיסר.

לא מדובר בסתם עוד סיפור עלילתי עתיק, אלא ברומן הפסיכולוגי הראשון שנכתב אי פעם: במקום להתמקד רק באירועים חיצוניים, שיקיבו צללה לעומק המחשבות, הרגשות, הקנאות והמניעים הנסתרים של הדמויות שלה. היא עשתה את זה ברמת מורכבות פנומנלית, מאות שנים לפני שסופרי אירופה בכלל התחילו לפתח את הז'אנר.

כולם יודעים שדפי הספרים עשויים מעץ, אבל האם ידעתם שגם המושגים הכי בסיסיים בעולם הקריאה נחצבו מאותו חומר גלם?

קחו למשל את המילה "ספרייה" (Library) – היא מגיעה ישירות מהמילה הלטינית Liber, שמשמעותה המקורית היא "הקליפה הפנימית של העץ", החומר הטבעי שעליו נהגו לכתוב לפני שהומצאו הפפירוס והנייר. גם מקורה של המילה "ספר" (Book באנגלית ו-Buch בגרמנית) מגיע מהטבע, מהמילה Beech (עץ אשור/בוק) – העץ שממנו הכינו השבטים הגרמאניים הקדומים (כמו הוויקינגים, הגותים והאנגלו-סאקסים) את הלוחות שעליהם נהגו לחרוט את האותיות הרוניות הראשונות שלהם. אז בפעם הבאה שאתם פותחים ספר, תזכרו שמתחת למילים המודפסות, ההיסטוריה הלשונית שלנו עדיין חרוטה על גזעי עצים.

במשך מאות שנים, חומרי כתיבה היו מצרך יקר ונדיר בצורה קיצונית. העלות המטורפת של דפי קלף (שיוצרו מעורות של בעלי חיים) אילצה סופרים ונזירים בימי הביניים למחזר דפים קיימים. השיטה הייתה פשוטה ואכזרית: הם לקחו כתבי יד ישנים, לרוב יצירות פילוסופיות ומדעיות של גאוני העת העתיקה, קירצפו ושטפו את הדיו המקורי מהעור וכתבו על גבי הדף ה"חלק" טקסטים דתיים ונוצריים חדשים. הדפים הממוחזרים האלו נקראים אגב "פלימפססט" (ביוונית: "שרודד שוב"). 

למזלנו הכה רב, למרות שהנזירים קירצפו את הדפים היטב לשימוש חוזר, שאריות הדיו העתיק נספגו עמוק לתוך שכבות הקלף המקוריות. והיום, באמצעות טכנולוגיות מתקדמות של צילומי רנטגן ואינפרא-אדום, מדענים מצליחים "לקלף" את שכבות התפילה ולקרוא לראשונה מזה אלף שנה יצירות אבודות של ארכימדס ואריסטו שהיו חבויות מתחת למזמורים בכנסייה.

תנסו לדמיין לרגע שאתם פותחים ספר, מגילה או סתם הודעת וואטסאפ, ומגלים שכל הטקסט שלפניכם נראה בדיוק ככה: 'שספריםנכתבוברצףמוחלטשל אותיותללאשוםרווחיםביןהמיליםוללאסימניפיסוקבכלל'. מעיק ומתיש, נכון?

במשך מאות שנים בעת העתיקה, זו לא הייתה בדיחה, אלא מציאות קשוחה. השיטה הזו נקראה Scriptura Continua (כתיבה רציפה), והיא הפכה את פעולת הקריאה לסיוט מתמשך של ממש. הבעיה הגדולה הייתה שעם טכניקת הכתיבה הזו אי אפשר היה לקרוא "בלב" כמו שאנחנו עושים היום. כדי להבין איפה מילה אחת נגמרת והבאה אחריה מתחילה, נאלצו אוהבי הקריאה לקרוא את הכל בקול רם, להקשיב לצלילים של עצמם, ורק אז לפענח את משמעות המשפט.

עכשיו, חוץ מלדמיין את הסיוט שבקריאה עצמה, רק תדמיינו את עצמכם מנסים לקרוא בתוך חלל עצום של ספרייה ציבורית עתיקה שבה אף אחד לא שומר על השקט, פשוט כי כדי להבין מה כתוב, כולם חייבים לצעוק ולמלמל לעצמם את הטקסט. אמאל'ה, רק מהמחשבה אני צריכה אדוויל…

טכניקת הקריאה הרועשת והסיוטית הזו נקטעה במאה ה-2 לפנה"ס בזכות אדם אחד, לא חשוב במיוחד, בשם אריסטופנס מביזנטיון, שעבד כספרן הראשי של ספריית אלכסנדריה. אני משערת שהרעש הנורא עשה גם לו כאב ראש, כי אחרת הוא לא היה מחפש פתרון יצירתי שיעצור את הטרלול הזה, ולא היה מציע לכותבים לשלב נקודות בגבהים שונים של השורה (למעלה, באמצע או למטה) כדי לסמן לקוראים מתי לעצור, לקחת הפסקת נשימה ולמנוע מהאנושות חנק מילולי.

יחלפו עוד לא מעט שנים עד שיגיע לעולם הפיסוק המודרני, אבל הרעיון הקטן הזה שלו – "לנשום" – היה הצעד ההיסטורי הראשון שהשתיק סוף סוף את הרעש בספריות, והזכיר לעולם שלפעמים כל מה שצריך זה לעצור לרגע ולקחת אוויר.

אני חייבת להתוודות: ככותבת וכחובבת ספרים מושבעת, יש רגעים שבהם מתחשק לי לזרוק את המקלדת מהחלון, לקנות קסת דיו אלגנטית ונוצה, ולהתחיל לכתוב מילים כמו פעם – לאט, על נייר אמיתי, עם כל הרומנטיקה והנוסטלגיה שמיוחסת לזה. הפנטזיה הזו תמיד מרגישה כל כך נקייה, אצילית ומפתה, אלא שבמציאות ההיסטורית, סביר להניח שהייתי עושה הכל כדי להימנע מזה ככל האפשר – רק כדי לברוח מהסירחון.

הטקסטים העתיקים ביותר שנמצאו במזרח התיכון, כולל מגילות מדבר יהודה, נכתבו באמצעות תרכובת ביתית פשוטה אך עמידה להפליא: הסופרים שרפו עצים, אספו את פיח הפחם שנוצר, וכדי להצמיד את הצבע אל הקלף ערבבו אותו עם מים ושרף עצים דביק. התוצאה הייתה דיו סמיך, בעל ריח חזק של מדורה חנוקה, שמחזיק מעמד כבר אלפי שנים.

לאורך ההיסטוריה, סוג הדיו או הצבע שבהם השתמשתם היה הרבה מעבר לפרקטיקה – הוא היה סמל סטטוס ותדמית של ממש. אמנים וכותבים שרצו להיחשב חלק מהאליטה הקפידו להשתמש בחומרים היקרים ביותר, לפעמים אפילו במחיר של הרס עצמי.

הוכחה חותכת לחשיבות האמנותית-תדמיתית שהייתה לאיכות הצבע, אפשר לקרוא בספר המופלא "נערה עם עגיל פנינה" (אחד הספרים הכי קסומים שקראתי), המעניק הצצה אל אחורי הקלעים בחייו של הצייר ההולנדי יאן ורמיר ומתאר את מה שהוביל אותו ליצור את יצירת המופת הזו. ורמיר, שגם ככה לא היה עשיר במיוחד, היה מוכן לשקוע בחובות כבדים ולהשאיר את אשתו קתרינה מתוסכלת ועצבנית בגלל "הבזבזנות" שלו על חומרי גלם יקרים בזמן שלמשפחה בקושי יש כסף לאוכל. והכל בגלל ההתעקשות שלו לצייר רק עם צבע אולטרמרין טהור ומהפנט, שהופק מאבני חן יקרות שנסחפו מאפגניסטן, שאותו רקחה עבורו (בספר) העוזרת שלו, גריט.

ואם האובססיה של ורמיר הייתה לדיו מאבני חן יקרות, הרי שבעולם הכתיבה המלכותי לקחו את סמל הסטטוס לקיצון אחר לגמרי, והרבה יותר מסריח…

הטירוף האמיתי התרחש ברומא העתיקה. שם, הצבע השחור-פחם לא היה מספיק "אליטיסטי" עבור צווי הקיסרים והספרים המלכותיים, ולכן נרקח עבורם צבע ה"ארגמן צור" – דיו סגול-אדמדם מנקר עיניים שהיה שווה יותר ממשקלו בזהב. כדי לייצר אותו, נאספו מהים אלפי חלזונות ארגמן ימיים. הפועלים קילפו את הקונכיות, ואת הריר המיוחד שהחלזונות מפרישים כשהם פגועים בישלו בסירי ענק במשך ימים. הריח סביב המבשלות הללו היה בלתי נסבל (הרחתם פעם חילזון מתבשל? בעעע), אבל הצבע שנוצר היה כל כך עמוק ומפואר, שרק לבני המלוכה הותר להשתמש בו.

📚 חובבי ספרים מושבעים, שימו לב:

אם התיאור הזה נשמע לכם מוכר, אתם כנראה צודקים. ברומן ההיסטורי המופתי "שם הוורד" של אומברטו אקו, כשהגיבורים נכנסים לראשונה לחדר העתקת הספרים של המנזר, הדבר הראשון שמכה בהם הוא לא הוד הקדושה – אלא הריח! ככה בדיוק הוא מתאר את זה: "…מרחוק משל בחדר ריח מיוחד במינו – תערובת חריפה של חומצות, עורות מעובדים ושרף עצים מבושל, שעלתה מתוך קדרות קטנות שבהן רקחו המאיירים את צבעיהם. היה זה ריח של מלאכה קדומה, מסתורית ודביקה."

כמו שכבר הבנתם מהעובדות הקודמות, לפני שהנייר נכנס לחיינו, הכתיבה הייתה עסק מורכב ומסורבל. במצרים כתבו על פפירוס, באירופה על קלף מעורות חיות, ובסין כתבו על לוחות במבוק כבדים שנקשרו בחוטים או על בדי משי יקרים. העולם הספרותי היה נואש למשטח כתיבה קל, נגיש וזול יותר.

כל זה השתנה בשנת 105 לספירה, הודות לפקיד חצר קיסרי בסין בשם צאי לון (Cai Lun) שהגה רעיון מבריק והמציא למעשה את הדפים שבהם אנחנו משתמשים עד היום.

מה שאתם אולי לא יודעים (עדיין… אבל בשביל זה אני פה ;)) זה שהנייר הראשון שהוצא, זה של צאי לון, לא היה עשוי מעץ כמו הנייר התעשייתי שאנחנו מכירים היום (המיוצר בעיקר מתאית, סיבים, שמגיעה ישירות מגזעי עץ), אלא בכלל מבד!

הנוסחה של לון הייתה מבוססת על כתישה של סמרטוטי בד ישנים, רשתות דיג קרועות שהיו עשויות מסיבי המפ (קנבוס) ופשתן, וקליפות עץ (בעיקר של עץ תות). את התערובת הוא כתש לעיסה, שאותה סינן דרך רשת והניח לה להתייבש בשמש עד שהתקבל משטח כתיבה קל, דק, זול להפקה ויציב להפליא. ההמצאה הזו הייתה עד כדי כך מוצלחת, שהקיסר הסיני התלהב והעניק לצאי לון תארי אצולה ועושר רב.

למעשה, במשך מאות שנים (עד המאה ה-19!), בכל רחבי העולם, נייר איכותי יוצר בעיקר מסמרטוטי בד ישנים ולא מעצים. רק כשהביקוש לספרים זינק והסמרטוטים פשוט נגמרו, האנושות עברה לטחון גזעי עצים שלמים.

⚔️ עובדת בונוס: השבויים שגילו את הסוד

הסינים, שהבינו איזה אוצר יש להם ביד, שמרו על תהליך ייצור הנייר כסוד מדינה כמוס ומאובטח במשך כמעט 650 שנה! אבל אז, בשנת 751 לספירה, התרחשה המפלה הצבאית ששינתה את הכל: צבאות האימפריה הסינית מפסידות לח'ליפות עבאס המוסלמית ב"קרב טלאס" (Battle of Talas) המפורסם, ובין השבויים שנלקחים על ידי המוסלמים יש גם כמה יצרני נייר סינים. כדי להציל את חייהם, יצרני הנייר השבויים שמובאים לסמרקנד (העיר המרכזית הקרובה ביותר על דרך המשי שהייתה תחת שליטת המוסלמים – היום באוזבקיסטן), מסכימים "למכור" לח'ליפות המוסלמיות את המתכון הסודי לנייר, והשאר היסטוריה…

המוסלמים, מאושרים וטובי לב על המידע הסודי והכה מבוקש שהצליחו לחלץ, מחליטים "לנעוץ אצבע בעין לסינים" ובמקום להסתפק במתכון הסודי, הם מקימים בסמרקנד את מפעל הנייר הראשון מחוץ לסין. מהר מאוד הועברה "הטכנולוגיה" אל השליטים (הח'ליפים לבית עבאס) שבעיר הבירה בגדד – מה שלימים הופך אותה למעצמה מטורפת של נייר, ספרים וסופרים). משם היא נדדה לצפון אפריקה, ורק אז נחתה באירופה ושינתה את פני האנושות.

עם יד על הלב, מי לא נטה, לפחות פעם אחת, "לנפח" קצת את קורות החיים שלו? בקורות החיים רובנו משלבים בדרך כלל רק את הדברים החשובים ומנסים לשמור על איזון עדין בין הלל עצמי לענווה. אלא אם אתם פרעונים במצרים העתיקה (או כמה מנהיגים נוכחיים שלא אנקוב בשמם) – במקרה כזה, חוקי הפורמט קצת שונים ומותר לכם לעוף על עצמכם בלי שום פילטרים או חשיבה על המעסיק האומלל שיצטרך לקרוא את כל המגילה.

ולמה לא בעצם? קחו דוגמה מפרעה רעמסס השלישי: האיש החליט לקחת לקצה את כתיבת הרזומה שלו, ולתעד לפרטי פרטים את כל ההישגים שלו – מפירוט המבצעים והניצחונות הצבאיים, ועד רשימה דקדקנית אינסופית של כל התרומות, המענקים והזהב שפיזר בתקופת שלטונו למקדשים ברחבי מצרים. המטרה הייתה ברורה: לא יהיה אחד, בממלכה ולאורך כל ההיסטוריה, שלא ידע עד כמה הוא נדיב, חזק וצנוע (סתם, צנוע הוא ממש לא היה).

את התיעוד המלא, כנהוג באותם ימים, דרש מעבדיו לכתוב על גבי מגילת פפירוס. אבל רעמסס השלישי לא בחל כאמור בהלל עצמי והרשימה הייתה כל כך ארוכה שכדי לכתוב את כל הרזומה המפואר הזה, נאלצו יצרני הפפירוס בארמון לעבוד שעות נוספות כדי לחבר עשרות יריעות זו לזו. המסמך התיעודי הזה, שזכה לשם המדעי "מגילת האריס 1" והתגלה במצרים, הוא בעצם מגילת הפפירוס הארוכה ביותר ששרדה מהעולם העתיק.

🏛️ כמה ארוכה? תחזיקו חזק: 41 מטרים.

בשביל הפרופורציה: 41 מטרים של פפירוס זה ארוך יותר ממגרש כדורסל שלם, וגבוה בערך כמו בניין בן 13 קומות. מה יש לומר – הצליח לו ;). תחשבו על זה בפעם הבאה שאתם מנסים לצמצם את קורות החיים שלכם…

בכל פעם שאנחנו מטיחים פקודה אגרסיבית, יורים שאלה סקרנית או מנסים להדגיש התפעלות עזה, אנחנו משתמשים בסימן קריאה או בסימן שאלה, ובטוחים שסימני הפיסוק האלו הם בסך הכל סמלים גרפיים מופשטים. אבל האמת היא ששניהם נולדו מתוך שילוב מושלם של התקמצנות על חומרי גלם, מחסור חמור במקום על "הדף", וניסיון אובססיבי של סופרים עתיקים לחסוך בזמן.

הבלש הלטיני שהפך לסימן שאלה (?)

בימי הביניים, מעתיקי ספרים נהגו לכתוב את המילה הלטינית Quaestio (שפירושה: שאלה) בסוף משפטי שאלה. מכיוון שחומרי הכתיבה היו יקרים והמקום היה קצר (כמו שאתם כבר יודעים מהנזירים של אריסטו…), הם התחילו לקצר את המילה לשתי אותיות בלבד: Qo. כדי לחסוך עוד יותר מקום, הם פשוט הציבו את ה-Q הגדולה מעל ה-O הקטנה. עם השנים, ה-Q נמתחה והפכה ללולאה העליונה, וה-O התכווצה והפכה לנקודה שאנחנו מכירים היום.

צעקת השמחה שהפכה לסימן קריאה (!)

סימן הקריאה עבר מסלול אבולוציוני דומה ומפתיע לא פחות. הוא נולד מהמילה הלטינית Io, ששימשה בעת העתיקה כקריאת שמחה, התפעלות או הפתעה (משהו כמו "הוריי!" או "וואו!" של ימינו).

בדיוק כמו בסימן השאלה, המעתיקים שרצו לחסוך מקום וזמן דחפו את האות I והושיבו אותה ישירות מעל האות O. במהלך מאות שנים של כתיבה מהירה, האות העליונה (I) נמתחה לקו אנכי ארוך, והאות התחתונה (O) הצטמצמה לנקודה קטנה בתחתית המשפט.

תואר "הספר הכבד ביותר ששרד מימי הביניים" שייך ליצירה צ'כית מפלצתית מהמאה ה-13 בשם "קודקס גיגאס" (Codex Gigas), שגם זכתה לכינוי "התנ"ך של השטן". לא מדובר בספר שאפשר לקרוא להנאתכם במיטה או להחזיק ביד אחת, אלא בספר עצום ממדים שגובהו הוא 92 ס"מ, רוחבו חצי מטר, עוביו 22 ס"מ, והמשקל שלו הוא (תשבו כי זה כבד): 75 ק"ג! כל כך כבד עד שבימי הביניים, נדרשו שני נזירים חסונים במיוחד רק כדי להזיז אותו ממקום למקום. הוא כולל 312 דפי קלף (במקור היו 320 דפים, אך שמונה הוסרו מסיבות מסתוריות) וכדי לייצר את דפי הענק שלו נדרשו עורותיהם של כ-160 עגלים.

הספר, שכתוב כולו בלטינית, הוא למעשה סוג של "ויקיפדיה מימי הביניים". הוא מכיל את הטקסט המלא של התנ"ך והברית החדשה, לצד אנציקלופדיות עתיקות, ספרי היסטוריה יהודית ורומית, מדריכים רפואיים, ואפילו נוסחאות לשיקויי קסם ולחשים גירוש שדים (מי אמר שהיה משעמם בימי הביניים?). הכל לצד איורים מרהיבים באדום, כחול, ירוק וזהב.

אבל החלק המרתק באמת הוא הסיפור המסתורי שמאחורי כתיבת הספר: השילוב בין סגנון הכתיבה שנשאר אחיד, מדויק ורענן לאורך כל אלפי העמודים, ללא שום סימן להתעייפות של הכותב, רעד ביד או הזדקנות, לבין האיור הענק ויוצא הדופן של השטן שנמצא בעמוד 577, הוביל לאינספור קונספירציות סביב כתיבתו והסיבות לכתיבתו. לפי האגדה המפורסמת ביותר, הספר נכתב על ידי נזיר שנגזר עליו עונש חמור של קבורה בחיים בתוך קיר. בניסיון נואש לכפר על חטאיו, הבטיח הנזיר לתעד בכתב את כל הידע האנושי בלילה אחד בלבד. כשהבין שלא יספיק, כרת הנזיר ברית עם השטן שסיים את העבודה עבורו. כאות תודה, הוסיף הנזיר את תמונתו של השטן כהוקרה על עזרתו.

איור השטן המחשיד בעמוד 577 (צילום: Kungl biblioteket)

החוקרים המודרניים פחות מאמינים לסיפור על השטן, אבל הנתונים שלהם מדהימים לא פחות: הם מעריכים כי מדובר בפרויקט של נזיר אחד ("הרמן המתבודד") שכפה על עצמו בידוד מוחלט. כדי לנסות להבין כמה זמן היה אותו נזיר בבידוד, ניסו החוקרים לשחזר את עבודת הכתיבה והגיעו למסקנה שנדרשו לו לפחות 20 שנה של כתיבה רציפה ללא הפסקה (ולא כולל האיורים!) כדי לסיים את הספר – מסקנה מדהימה לא פחות מהאגדה על השטן.

🧚 נ.ב:

האגדה הזו ממש הזכירה לי את העלילה של "עוץ לי גוץ לי", ואמנם אין קשר ישיר מוכח בין השניים אבל המוטיב של "עסקה עם שד או יצור לילי כדי לסיים משימה בלתי אפשרית בלילה אחד" הוא מוטיב פולקלור עתיק ורחב שמופיע גם באגדות גרמניות, נורדיות ורוסיות, אז לכו תדעו אם לא מכאן הגיעה ההשראה…

לא תמיד האנגלית הייתה השפה הבינלאומית המקובלת. למעשה, עד שלהי המאה ה-15 הלטינית, שהייתה אז השפה הרשמית של הכנסייה והמדע באותם ימים, היא זו שהייתה השפה הגלובלית המקובלת ברחבי העולם. האנגלית הייתה רק שפה מוזרה שבה דיברו אנגלים שחיו על האי הבריטי.

המעמד הנמוך של השפה מסביר מדוע כשתעשיית הדפוס המהפכנית כבשה את אירופה, אף אחד לא טרח להדפיס ספרים באנגלית. מי ששינה את ההיסטוריה הזו היה ויליאם קקסטון – איש עסקים בריטי מצליח שניהל חברת סוחרים בריטית בעיר ברוז' שבבלגיה. קקסטון, שהיה חובב ספרות מושבע, נהג לרכוש ספרים במדינות שונות שאליהן הגיע כחלק ממסעותיו העסקיים, ולתרגם אותם לאנגלית להנאתו הפרטית. באחד ממסעותיו הגיע קקסטון לעיר קולון שבגרמניה ונחשף שם לסטארט-אפ הטכנולוגי החדש – מכונת דפוס. הוא מבין את הפוטנציאל העסקי ומחליט להקים בית דפוס בבלגיה.

כדי להבטיח את ההצלחה המסחרית של בית הדפוס החדש שלו, קקסטון הבין שהוא צריך פטרון בעל השפעה. ההזדמנות הגיעה כאשר מרגרט מיורק, אחותו של מלך אנגליה, נישאה לשליט האזור ועברה להתגורר בבלגיה. קקסטון פנה אליה והציג בפניה רומן עלילתי על מלחמת טרויה שהחל לתרגם מצרפתית. מרגרט התלהבה מהסיפורים, העניקה לו את חסותה המלכותית ועודדה אותו לסיים את הפרויקט.

קקסטון, שהיה סוחר ממולח, קפץ על ההזדמנות. הוא "התרצה", סיים לתרגם את הספר "עבור הדוכסית מרגרט" ואז עשה את מה שמצופה מכל איש עסקים מצליח – השתמש בזה ככלי שיווקי להשקת עסק הדפוס החדש שלו. אבל קקסטון לא היה סתם איש עסקים מצליח, הוא היה יזם וסוחר מוכשר במיוחד, ולכן לא הסתפק בפרסום שקיבל בזכות הדפסת ספר תחת החסות המלכותית, והחליט להוסיף עוד מהלך שיווקי שהוא לא פחות מגאונות, שנועד לשכנע את הכותבים להפסיק לעבוד קשה ואת האצילים העשירים להפסיק לקנות כתבי יד יקרים ולעבור לספרים מודפסים (שהודפסו בבית הדפוס שלו כמובן):

באפילוג של הספר הוסיף קקסטון פסקה קצרה שבה תיאר לקוראים איך "העט שלו נשחק, ידו התעייפה ועינו התעמעמה" מרוב העתקה ידנית, ולכן "התאמן ולמד" כיצד להדפיס אותו. לא גאונות?? האקט השיווקי עבד והביקוש ל"אוסף סיפורי טרויה" (Recuyell of the Historyes of Troye) עלה על גדותיו, מה שהעניק לו את הזכות להיכנס להיסטוריה כספר המודפס הראשון אי פעם בשפה האנגלית. שלוש שנים מאוחר יותר, קקסטון כבר ארז את המכונות, חזר ללונדון והקים שם את בית הדפוס הראשון על אדמת בריטניה.

קקסטון מעניק את הספר לדוכסית מרגרט (תמונה: Raoul Lefèvre)
👻 ט.ל.ח

בלי להתכוון, הספר שתירגם קקסטון כמהלך שיווקי נטו, עיצב את השפה האנגלית המודרנית שאנחנו מכירים היום. תזכרו שהוא לא היה סופר, אלא סוחר שמיהר לתרגם בעצמו לאנגלית את הספרים בשפות הזרות שמצא, והעביר את התרגום לפועלים בבית הדפוס שלו (בכל זאת – זמן שווה כסף). כל זה הוביל ללא מעט טעויות תרגום של מילים וניבים וללא מעט אלתורים עילגים משהו, שחלקם נשארו בשפה האנגלית עד היום.

הדוגמה הכי מגניבה בעיניי היא המילה Ghost (רוח רפאים) שנכתבה במקור ללא ה-h. אבל בגלל שפועלי הדפוס שלו בבלגיה היו פלמים והיו רגילים לחוקי האיות שלהם, הם פשוט הוסיפו את האות השקטה – פשלה "טכנית" קטנה של פועל בבית דפוס בלגי שהפכה לאיות הרשמי של כל העולם.

כדי לברוא עולמות שלמים מאפס, לאכלס אותם בדמויות עגולות שהרגע נולדו, לבלות אלפי שעות בתוך הראש של עצמך ולהוציא לאור יצירת מופת ספרותית, צריך כנראה חיווט קצת אחר במוח. לא תמיד מספיק רק כישרון ולפעמים צריך גם קורטוב של טירוף, בידוד חושי מוחלט או פשוט… לטפס עירומים על עץ. 

לא מאמינים לי? תשאלו את הסופרים והסופרות הגדולים שלא הסתפקו רק בדמיון המפותח שלהם, אלא פיתחו לעצמם הרגלי עבודה מוזרים, אובססיות משונות וטקסים יומיים שהיו שולחים אדם רגיל ישר לאשפוז מרצון. מהסופר שסירב לכתוב כשהוא לבוש ועד ליוצרת שפיצחה את מקרי הרצח הגאוניים ביותר כשהיא זוללת תפוחים באמבטיה ויקטוריאנית – קבלו את הצד האפל, המצחיק וההזוי ביותר מאחורי כתיבת הקלאסיקות הגדולות.

ילד ליד שולחן הכתיבה המקורי של ויקטור הוגו (צולם במוזיאון בית ויקטור הוגו בפריז)
עומר ליד שולחן הכתיבה המקורי של ויקטור הוגו (צולם במוזיאון בית ויקטור הוגו בפריז)

בקיץ 1830, הסופר הצרפתי ויקטור הוגו מצא את עצמו בצרות צרורות. הוא חתם על חוזה חגיגי לכתיבת ספר חדש, אבל במקום לעבוד הוא בזבז חודשים ארוכים על מפגשים חברתיים, טיולים ברחובות פריז ואירוח חברים. הדד-ליין המקורי שלו נקבע לחודש אוקטובר, אך כשאיש לא הופתע לגלות שהסופר לא כתב אפילו שורה אחת, המוציא לאור שלו איבד סבלנות והציב לו אולטימטום דרקוני ואחרון: הספר חייב להיות מוכן לחלוטין עד ה-1 בפברואר 1831, או שייאלץ לשלם קנס ענק שירושש אותו לחלוטין.

כשחבל הדד-ליין התהדק סביב צווארו והוא הבין שהמוזה לא מתכוונת להציל אותו, הוגו הגה תוכנית קרב קיצונית נגד האויב הכי גדול שלו: הוא עצמו. הוא נכנס לחדר העבודה, פשט את כל בגדיו לחלוטין, נעל את כל החליפות, המכנסיים והנעליים שלו בתוך ארון גדול, וציווה על המשרת שלו לקחת את המפתחות ולעזוב את המתחם. הפקודה הייתה חד-משמעית: לא להחזיר לו את הלבוש בשום מצב, עד שפרק שלם לא יהיה גמור.  במשך חודשים ארוכים, הוגו היה אסיר מרצון בביתו. הוא כתב מילה אחר מילה, שעות על גבי שעות, כשהוא עטוף אך ורק בצעיף סריג אפור ענקי שמצא בבית – לבוש שהפך את היציאה לרחוב הצרפתי לבלתי אפשרית לחלוטין.

הלבוש המינימליסטי לא היה השיגעון היחיד שלו באותם חודשים. כדי להבטיח שהוא לא ישקע בעצלנות או יירדם, הוגו כמעט ולא כתב בישיבה. בביתו שבכיכר ווז' בפריז הוא הציב שולחן כתיבה גבוה ומגולף (סטנדר) ועבד על יצירות המופת שלו כשהוא עומד על רגליו לאורך ימים שלמים, מתוך אמונה אדוקה שעמידה ממושכת מחדדת את המחשבה, מזרימה את הדם ומונעת דחיינות.

השילוב הפסיכוטי הזה בין עירום לעמידה עבד כמו קסם: הוגו הניח את העט וסיים את כתיבת הספר ב-14 בינואר 1831 – שבועיים שלמים לפני פקיעת האולטימטום הגורלי של ה-1 בפברואר. כחודשיים לאחר מכן, ב-16 במרץ 1831, "הגיבן מנוטרדאם" יצא לאור רשמית, הפך מיד להצלחה מטורפת והשאר היסטוריה.

» לתכנון המסלול המלא: כך נראה הטיול שלנו בפריז
» 🎟️ סיורים בעקבות ויקטור הוגו וכרטיסים למוזיאון בפריז: GetYourGuide ~ Tiqets

אם חשבתם שויקטור הוגו בעירום זה מוזר, חכו שתשמעו על ההרגל של ד.ה. לורנס (D.H. Lawrence) – האיש שכתב את אחד הספרים השערורייתיים, הפרובוקטיביים והמהפכניים ביותר בהיסטוריה, "מאהבה של ליידי צ'טרלי" (Lady Chatterley's Lover, 1928), שבמובנים רבים נחשב לפורץ הדרך המשמעותי ביותר של הספרות האירוטית.

ללורנס היה "טיפול" ביתי ולא שגרתי בעליל למחסומי כתיבה: בכל פעם שהעלילה נתקעה והמילים סירבו לצאת, הוא היה מפסיק הכל, יוצא אל החצר האחורית של ביתו, מפשיט מעצמו את כל הבגדים עד האחרון שבהם, מטפס בעירום מלא על עצי תות פראיים שצמחו בגינה ונשאר עליהם עד שסיים "לספוג את האנרגיה של העץ"  והרגיש שהטבע "הטעין" אותו באנרגיות יצירתיות. רק אז הוא היה מרשה לעצמו לרדת מהענף ולחזור אל דפי הטיוטה.

אבל… בניגוד לויקטור הוגו, שפשט את בגדיו מתוך פאניקה טהורה של דד-ליין, אצל לורנס העירום היה עניין של אידיאולוגיה מוחלטת ומלחמה של ממש בעולם המודרני. הוא תיעב בכל ליבו את המהפכה התעשייתית ואת העידן המכני שנוצר בעקבות מלחמת העולם הראשונה, והאמין בכל ליבו שהחברה המודרנית חנקה את האנושות, ושהבגדים והחליפות המחוייטות של התקופה פועלים כחציצה פיזית ואנרגטית המנתקת את האדם מהאדמה ומכוח החיים הטהור של הטבע. הפילוסופיה הזו, של קילוף כל המסכות החברתיות והחזרת האדם ליצריות הטהורה שלו, היא גם זו שהובילה אותו בשנת 1928, כשכתב את "מאהבה של ליידי צ'טרלי".

לורנס שכבר הסתבך בעבר עם חוקי התועבה, ידע היטב שהממסד הבריטי השמרני בתקופה ההיא לא מוכן לרמת הייצריות החשופה הזו ושאין לו סיכוי למצוא מוציא לאור באנגליה, ולכן נאלץ להדפיס את הגרסה המלאה בבית דפוס קטן בפירנצה שבאיטליה. כשהרשויות בארה"ב ובבריטניה גילו את זה, הן נחרדו ואסרו מיד על הפצת הספר. אבל במציאות כמו במציאות – דווקא החרם הזה הפך את הספר ללהיט היסטרי שכולם ניסו להניח עליו את היד, והוא הופץ במיליוני עותקים פיראטיים ומזויפים ברחבי העולם.

ההצלחה המסחררת הציבה את לורנס בסיטואציה די מוזרה: בגלל שע"פ חוקי התקופה, לספרים מוחרמים לא הייתה זכות להגנה משפטית, לורנס עצמו לא ראה אפילו סנט אחד מההצלחה הספרותית (והכלכלית) המטורפת הזו. יותר מזה – במשך עשורים לאחר שיצא לאור והוחרם, הודפסו רק גרסאות מצונזרות שלו, ולמעשה כל עותק שהודפס ברחבי העולם לפני 1959 (למעט המהדורות האיטלקיות הנדירות מ-1928) היה גרסה מקוצרת, שחלקים שלמים ממנה קוצצו באכזריות על ידי הרשויות.

רק בסוף שנות ה-50, שנים רבות לאחר מותו של לורנס, זכה הספר לצדק היסטורי – לא מעט בזכות הוצאת הספרים האמריקאית Grove Press, שבשנת 1959 החליטה לאזור אומץ ולפרסם בארה"ב את הגרסה המקורית המלאה. שנה אחריה, ב-1960, החליטה על כך גם ההוצאה הבריטית Penguin Books ופרסמה את הספר ברחבי בריטניה. פרסום הספר לא עבר חלק כמובן ושתי ההוצאות נגררו למשפטי תועבה פליליים ומסעירים. למזלנו, בשני המקרים קבעו חברי המושבעים שהספר אינו מגונה, זיכו את המוציאים לאור וסללו את הדרך למהפכה התרבותית והמינית שהחלה בשנות ה-60 ועדיין נמשכת.

שתי נשים לונדוניות עומדות ברחוב מיד אחרי פסק הדין הדרמטי ב-1960, ומעלעלות בהתרגשות בספר הסנסציוני "מאהבה של ליידי צ'טרלי". ברקע רואים את לוגו ההוצאה האמיצה 'פינגווין'.
שתי נשים לונדוניות עומדות ברחוב מיד אחרי פסק הדין הדרמטי ב-1960, ומעלעלות בהתרגשות בספר הסנסציוני "מאהבה של ליידי צ'טרלי". אם תתרכזו תוכלו לראות ברקע את לוגו ההוצאה האמיצה 'פינגווין' (תמונה: Vogue)
💡 עובדת בונוס: השם המוגזם שכמעט נבחר לספר לפני שהוחלט על "מאהבה של ליידי צ'טרלי"!

לורנס, שכבר ידע כאמור שהספר שלו לא יתקבל בברכה ממוסדת בשל הנועזות המינית שבו, החליט למתוח עוד קצת את החבל ולהעניק לו את השם "ג'ון תומאס וליידי ג'יין". נשמע תמים? אז זהו… שלא מדובר בשמות של אנשים או של דמויות מתוך הספר, אלא בסלנג בריטי פופולרי ובוטה שהשתמש ב"ג'ון תומאס וליידי ג'יין" ככינויים לאיברי המין הזכריים והנקביים. ברגע האחרון ממש, הצליחו החברים והמוציאים לאור שלו לשכנע אותו לרדת מהעץ ולהתפשר על השם המעודן יותר אך הסנסציוני לא פחות "מאהבה של ליידי צ'טרלי".

לורד ביירון (Lord Byron) נכנס לדפי ההיסטוריה ככוכב הרוק הבלתי מעורער של התנועה הרומנטית במאה ה-19. גאון מופרע ששרף את הבמות הספרותיות עם פואמות ענקיות (כמו "דון ז'ואן"), ניהל אורח חיים פרוע, ראוותני ושערורייתי, שנא שאומרים לו מה לעשות, ותיעב בכל ליבו את הניסיון של הממסד האקדמי המעונב לחנך אותו.

אבל אל תטעו – עם כל הכבוד לרומנטיקה ול"קלילות הדעת", מאחורי החזות של המשורר הסוער והרגיש הסתתר מוח חריף, ממולח ומתוחכם שגרם לכולם להבין שהוא לא פראייר בכלל ושממש ממש לא כדאי להתעסק איתו. אפילו המאהבת שלו הגדירה אותו כ-"משוגע, רע ומסוכן להיכרות".

ביירון היה מסוג האנשים שפשוט אי אפשר לפספס כשהם נכנסים לחדר. לא רק בגלל הכריזמטיות שאפיינה אותו כיאה לכוכב רוק, אלא בעיקר כי לכל מקום הוא נהג להגיע יחד עם בוטסויין, כלב הניופאונדלנד הענק והאהוב שלו. באופן טבעי, הוא הגיע עם חברו ההולך על ארבע גם לפתיחת הלימודים באוניברסיטת קיימברידג' השמרנית. רק שאז גילה לתדהמתו שהכללים לא תמיד מתיישרים לפי רצונו (שבקיימברידג' אין הנחות סלב), ושעל פי חוקי המוסד המאוד ברורים, נוקשים וחד-משמעיים: חל איסור מוחלט על הכנסת כלבים לקמפוס או למגורי הסטודנטים. נקודה.

כל סטודנט אחר היה מקבל את הדין, מוריד את הראש ושולח את הכלב חצי מבואס בחזרה הביתה. אבל ביירון הוא לא "כל סטונדט אחר" ולהגיד לביירון "אסור" זה כמו לזרוק גפרור בוער לתוך חבית דלק. הוא לא צעק, לא בכה ולא עשה סצנה של ילד מפונק. במקום זה, הוא פשוט חייך את החיוך הממזרי שלו, נעל את עצמו בחדר ועשה את הדבר האחרון שמישהו ציפה ממנו לעשות: פתח את ספר התקנות המייגע של האוניברסיטה והתחיל לקרוא שורה אחרי שורה, מילה אחרי מילה, כמו עורך דין ממולח שמכין תיק לרצח.

שם, בין הדפים המאובקים, הוא מצא בדיוק את מה שחיפש – פירצה מזערית כמעט, שבעזרתה יוכל ללמד לקח את הממסד המיושן, המעונב והמעצבן: ביירון שם לב שבפרק התקנון שבגללו נאלץ להיפרד מחברו, אכן נכתב במפורש, שחור על גבי לבן, שחל איסור מוחלט על גידול כלבים בשטחי המעונות. אבל גם שאין שום אזכור, התייחסות, מילה, חצי מילה או אפילו רמז, בהקשר של בעלי חיים אחרים. לורד ביירון, שהבין מיד איזה אוצר יש לו ביד, סגר את הספר בטריקה, יצא מהקמפוס, איתר קרקס נודד שהגיע לעיר, קנה מהם דוב חום אמיתי ומאולף, וחזר איתו לקולג'. קורע רק לדמיין את הפרצוף של הפרופסורים האריסטוקרטים ברגע שהבחינו בו צועד להנאתו ברחבי הקולג' כשהוא אוחז ברצועה שאליה לא קשור הכלב שלו, אלא דוב אימתני במשקל מאות קילוגרמים, שצועד איתו ישירות אל עבר חדר המעונות שלו.

כצפוי, חיית המחמד החדשה שהצטרפה לקמפוס, עוררה סערה רבתי – הנהלת הקולג' כמעט חטפה שבץ, הסטודנטים פחדו לצאת מהחדרים, והמרצים המבוהלים צרחו עליו ודרשו ממנו להעיף את המפלצת הזו תכף מיד. אבל ביירון לא התרגש. הוא היה מוכן והרי כיוון וחיכה בדיוק לרגע הזה. כשהדיקן זימן אותו לישיבת הנהלה דחופה ואיים עליו שיסולק כי עבר על התקנון, חייך אליו ביירון בנונשלנטיות ואמר לו ברוגע מוחלט: "בטח אדוני הדיקן, אני מכבד את החוקים, רק תראה לי בבקשה איפה בתקנון כתוב שאסור לגדל כאן דובים". ראשי הסגל ההמומים לקחו בנחישות את התקנון לידיהם, דפדפו, חיפשו, הזיעו, ולבסוף נאלצו להודות בבושת פנים שהסטודנט הצעיר ניצח אותם במשחק שלהם. חוק כזה פשוט לא היה קיים. מיותר לציין את השמחה לאיד שהוא ודאי חש…

אבל ביירון כמו ביירון לא הסתפק בניצחון הביתי והחליט ללכת עוד כמה צעדים קדימה. כדי להשפיל עד הסוף את המערכת השמרנית שכה תעב, הוא הפך את הדוב לחלק בלתי נפרד מחיי החברה בקמפוס. הוא טייל איתו בין הפקולטות, הציג אותו לכולם כחבר החדש שלו לספסל הלימודים, ואפילו הגיש בקשה רשמית ורצינית לגמרי לרישום של הדוב כסטודנט מן המניין "כדי שגם הוא יקבל מלגה ותואר אקדמי רשמי של קיימברידג'".

לא רק ויקטור הוגו וד.ה. לורנס סיגלו לעצמם הרגלים מוזרים כדי להתגבר על דחיינות ומחסומי כתיבה. גם המשוררת, הסופרת והאקטיביסטית מאיה אנג'לו (Maya Angelou) – אחת הדמויות החשובות בספרות האפרו-אמריקאית ובתנועה לזכויות האזרח של ארצות הברית, נזקקה לקצת עזרה טקסית כדי לכתוב את יצירות המופת שלה, שבראשן האוטוביוגרפיה המכוננת "ידעתי למה הציפור הכלואה שרה".

רק שבניגוד להוגו וללורנס, אנג'לו לא הסתפקה בתנאים חיצוניים אלא ניהלה פה מלחמה פסיכולוגית מתוחכמת בהרבה ובכל פעם שעבדה על ספר חדש, היא דאגה להיות בתנאים של בידוד חושי קיצוני, שכמעט גובל בענישה עצמית: עם תחילת הכתיבה היא הייתה שוכרת חדר קטן במלון דרכים אנונימי ומשלמת מראש לצוות המוטל כדי שיוציא מהחדר שלה תמונות, קישוטים, פריטים דקורטיביים וכל אלמנט עיצובי אחר שעלול היה להציע לה "מילוט".

לתוך הריק המהונדס הזה היא הייתה נכנסת בכל יום, בדיוק בשעה שש בבוקר, עם שלושה חפצים בלבד: תנ"ך, מילון וחפיסת קלפים פשוטה. בכל יום היא הייתה נועלת את עצמה (ואת החפצים שלה) בחדר ומחכה לשדים שיגיעו. והם הגיעו, יחד עם מחסום הכתיבה המוכר – המילים נתקעו, הדף הלבן הפך לאויב, והתסכול טיפס במעלה הגרון. אבל במקום להילחץ, לחכות למוזה, או להילחם בזה ראש בראש, אנג'לו פשוט עצרה את ניסיון הכתיבה, שלפה את חפיסת הקלפים והתחילה לשחק סוליטר.

המשוררת, הסופרת והאקטיביסטית מאיה אנג'לו שוכבת על שטיח בחדר במלון. על השטיח יש בלוק כתיבה וקלפים מפוזרים.
"טריק" הכתיבה של המשוררת, הסופרת והאקטיביסטית מאיה אנג'לו.

על פניו, זה נראה כמו הכניעה האולטימטיבית לדחיינות אבל בפועל, זה היה מהלך אסטרטגי גאוני של מי שמכירה את המוח האנושי לעומק. אנג'לו הבינה שהחלק המודע והביקורתי שלנו – זה שמפחד להיכשל, זה ששופט ומסרס כל משפט עוד לפני שהוא נכתב – הוא המחסום האמיתי. ברגע שהיא אילצה את המוח הלוגי שלה להתרכז במשימה טכנית, רפטטיבית ומשעממת כמו מיון קלפים, המנגנון המבקר פשוט נרדם. ודווקא אז, כש"השומרים הפנימיים" ישנו, התת-מודע שלה השתחרר, עקף את המחסום, והמילים חזרו לזרום אל הדף.

מתוך הריקנות הזו, בין חפיסות קלפים בחדר מלון זול, נולדה היצירה המטלטלת "ידעתי למה הציפור הכלואה שרה". אנג'לו לקחה את החוויות והטראומות המורכבות ביותר של חייה, וזיקקה אותן לכדי שורות אלמוות שהפכו אותה לאחד האייקונים התרבותיים והאקטיביסטיים הגדולים בעולם. הוכחה לכך שלפעמים, כדי להשמיע את הקול הכי חזק וצלול, צריך קודם לכבות לרגע גם את הקול הפנימי "השומר".

ב-26 בינואר 1887 התעוררו תושבי פריז לרעש חריג של חפירות ומנופי קיטור, וגילו לתדהמתם שמדובר בתחילת עבודות הבנייה של מגדל ברזל מסיבי "ומכוער" בלב העיר שתכנן האדריכל גוסטב אייפל. שלד מתכת תעשייתי ועצום שאיים לבלוע את קו הרקיע הצרפתי והכה האסתטי, עם בנייני האבן הנמוכים והאדריכלות האירופית הקלאסית שהייתה אחד מהמאפיינים הבולטים של העיר ושל צרפת בכלל.

הציבור רתח, אבל חזית ההתנגדות החריפה ביותר הגיעה מאנשי הרוח והאמנים. האליטה התרבותית של פריז פשוט נכנסה לפאניקה מוחלטת ופצחה במרד אמנים קולני ומאורגן שסחף אחריו ציבור שלם וספקן: המשורר פול ורלן כינה אותו "שלד של פעמונים", ליאון בלואה הגדיר אותו "מנורת רחוב טרגית", פרנסואה קופה ראה בו "תורן של מכשיר גימנסיה מברזל", והאדריכל שארל גרנייה שעיצב את בית האופרה המפואר של פריז קבע ש"זה נורא. זו לא אדריכלות, זו רק המסגרת של הבניין".

ב-14 בפברואר 1887, שבועות ספורים בלבד לאחר שנורתה יריית הפתיחה של הבנייה, התאגדו יחד סופרים, ציירים, פסלים, אדריכלים ואינטלקטואלים מהשורה הראשונה ופרסמו על שער העיתון Le Temps מכתב מחאה חריף ונוקב נגד 'הפרויקט'. הם הגדירו את עצמם כ"סופרים, ציירים, פסלים, אדריכלים ואוהבים נלהבים של היופי שפריז שמרה עד כה על שלמותו" שבאו "למחות בכל כוחנו ובכל זעמנו, בשם ההתעלמות מהטעם הצרפתי, בשם האמנות וההיסטוריה הצרפתית המאוימת, נגד ההקמה, בלב בירתנו, של מגדל אייפל חסר התועלת והמפלצתי" שזכה בפיהם לכינוי "מגדל בבל" ו"גופה שמחכה להרחבה.".

רשימת החותמים נראתה כמו היכל התהילה של התרבות הצרפתית: בנו של אלכסנדר דיומא, סולי פרודהום, האדריכל שארל גרנייה וגם הסופר גי דה מופאסאן, שהיה אחד מאנשי הרוח שהתנגדו ביתר שאת למגדל של אייפל ואף תיאר אותו כ"פירמידה גבוהה ודלה של סולמות ברזל, שלד ענק ומגושם שבסיסו נראה כאילו נבנה לתמוך באנדרטה מרשימה של ציקלופ, שהופך לפרופיל מגוחך ודק של ארובה במפעל".

המחאה, כמו שהוכיחה ההיסטוריה, לא ממש עזרה. העבודות נמשכו במרץ עד לסיומן ב-31 במרץ 1889. עם הזמן, התרגלו הצרפתים (והאמנים המוחים) לגוש הברזל הזה שתקוע להם מול הפרצוף בכל זווית ראייה ועבור שאר העולם, המגדל הפך במהירות לאחד הסמלים האדריכליים האלגנטיים והאייקוניים ביותר על פני כדור הארץ, אבל עבור מופאסאן זה היה סיוט יומיומי שעמד לו מול העיניים ולא אפשר לו להתעלם, ובטח שלא להתרגל.

מה רבה הייתה הפליאה כשדווקא מופאסאן, שתיעב בצורה אובססיבית את יצירתו של גוסטב אייפל וראה בה כתם על קו הרקיע האהוב, היה זה שבמשך שנים אחר כך הקפיד לסעוד את ארוחת הצהריים שלו לא פחות מאשר במסעדה הממוקמת בקומה הראשונה של המגדל עצמו. כשהתבקש להסביר את פשר הפרדוקס ונשאל 'איך יתכן שמי שחתם על מניפסט השנאה החריף ביותר נגד המבנה בוחר לבלות בתוכו שעות בכל יום?' ענה באדישות: "זה המקום היחיד בכל פריז שבו אני יכול לשבת לאכול, בלי שאאלץ לראות את המגדל המזעזע הזה מול העיניים שלי".

» 📘 מדריך המבקרים המלא: כל מה שצריך לדעת לפני ביקור במגדל אייפל
» 🎟️ הזמנת כרטיסים ופרטים מעודכנים:

הנס כריסטיאן אנדרסן (Hans Christian Andersen), הסופר שהעניק לעולם את האגדות הקסומות ביותר, ניהל את חייו בתוך קטלוג מטורלל של חרדות קיומיות ורדף ברכבות אחרי שמיים בהירים.

בכל פעם שהשמיים מעל קופנהגן החלו להתקדר והרוח הביאה איתה ריח של גשם אירופי קר, אשף ספרי הילדים הגדול בעולם היה נתקף באימה משתקת. מי שבדמיונו הפורה העניק לאנושות את "בת הים הקטנה", "הברווזון המכוער" ו"מוכרת הגפרורים הקטנה" – סיפורים שכולם חמלה, חוסן וניצחון הרוח – חי בפועל בתוך מבוך מפותל ורועש של פוביות קיצוניות, נוירוזות והיפוכונדריה קלינית, שהפכו את חייו האישיים למסכת בלתי פוסקת של פאניקה יומיומית:

הוא סירב לעצום עיניים בלילה לפני שהניח על שידת המיטה שלו פתק בולט בכתב יד רועד ובו נכתב המשפט: "אני רק נראה מת", כי חי בפחד מבעית וקבוע מפני האפשרות שייקבר בחיים בעודו שרוי בתרדמת חולפת. הוא נסע ברחבי היבשת רק עם חבל עבה שהיה ארוז היטב במזוודתו, כדי שיוכל להשתלשל מהחלון אם המלון שבו הוא שוהה יעלה פתאום באש. הוא פחד פחד מוות מכלבים, חישב באובססיביות את מספר הצעדים שלו ברחוב, ונמנע לחלוטין מאכילת בשר חזיר מחשש לטפילים קטלניים. 

אבל כל אלה היו כאין וכאפס לעומת הפחד המשתק, העמוק והאלים ביותר שלו: אסטראפוביה – חרדה קיצונית מפני סופות רעמים וברקים. עבור אנדרסן, סופה לא הייתה סתם אירוע מטאורולוגי חולף או תופעת טבע אלמנטרית. על פי תפיסת עולמו החרדתית והדתית, השמיים הסוערים הפכו לזירת משפט אלוהית דרמטית, והברקים שקרעו את העננים היו לא פחות מאשר עונש שמימי אישי, ישיר וממוקד, שנשלח מלמעלה כדי לחסל אותו באופן ממוקד בשל חטאיו.

וזו ככל הנראה הפוביה שהשפיעה עליו יותר מכל. ברגע שהרעם הראשון היה מהדהד באופק, שגרת יומו של הסופר קרסה לחלוטין והוא איבד את היכולת לתפקד. בשלב הראשון של הסערה, הוא היה נמלט לחדרו ומתחבא במשך שעות ארוכות עמוק מתחת למיטה, כשהוא מכסה את ראשו בשמיכות. כשהסופה החמירה וההיסטריה הכריעה אותו עד כדי כך שגם קירות הבית לא סיפקו לו תחושת הגנה מפני הזעם השמימי, הוא היה יוצא בריצה מטורפת אל תחנת הרכבת הקרובה, שולף את ארנקו, רוכש כרטיס ליעד המרוחק ביותר האפשרי ברכבות הקיטור של המאה ה-19 ונוסע מאות קילומטרים אל תוך הלילה – לא כדי להגיע למקום מסוים, אלא מתוך ניסיון פיזי נואש ואובססיבי "לברוח מהענן השחור" ולרדוף אחרי פיסת שמיים בהירים ונקיים מברקים, שבהם יוכל סוף סוף לנשום לרווחה.

💡 עובדת בונוס קודרת: הפוביות שנשתלו באגדות הילדים הקלאסיות

כמו כל סופר גדול, גם הנס כריסטיאן אנדרסן ביטא את עולמו הפנימי במילים שכתב ולא השאיר את החרדות שלו מחוץ לחדר העבודה. האגדות שלו, אלו שכולנו גדלנו עליהם, שווקו אמנם כסיפורי ילדים תמימים, אבל אם תקראו שוב את סיפורי הילדים שלו, הפעם בעיניים של מבוגרים, תבחינו ודאי שעמוק בתוכן שזורות הנוירוזות, הפוביות והפחד הקבוע מפני זעם אלוהי ומוות מבעית.  

איור של וילהלם פדרסן ל"הנעליים האדומות"

קחו למשל את "הנסיכה והעדשה". רובנו זוכרים מהסיפור הזה רק את ערימת מזרנים ועדש קטן, אבל אם תקראו אותו שוב תשימו לב שהסיפור נפתח סערת ברקים ורעמים מחרידה, משתקת וקיצונית שבה "ירד מבול; הרעמים רעמו והברקים הבזיקו, וזה היה פשוט איום ונורא!". הסערה בסיפור היא זו שמטיחה את הנסיכה, רטובה ומבוהלת, אל שער הארמון, בדיוק כמו שסערה אצל אנדרסן היא תמיד כוח עליון, שופט ומטלטל, שאי אפשר להתעלם ממנו.

באגדה הקודרת "הנעליים האדומות" (The Red Shoes), הביטוי לפחד האובססיבי שלו מפני עונש שמימי וממוקד על חטאיו מגיע לשיא מבעית – הילדה קארן חוטאת בגאוותנות ונעליים אדומות לכנסייה, וסופגת עונש אכזרי ומדמם ישירות מכוח עליון: הנעליים נצמדות לרגליה וכופות עליה לרקוד ללא הפסקה, עד שהיא נאלצת להתחנן בפני הגליין (הקצב) שייכרות את כפות רגליה עם גרזן. המוטיב של מלאך המוות עם חרב גדולה שמופיע בסיפור מגלם בול את האימה הטהורה שאנדרסן חש בכל פעם שהשמיים רעמו מעליו – תחושת אשם דתית שגובה מחיר פיזי כבד.

ואפילו ב"אצבעונית" העדינה מסתתרת הפוביה הקלסטרופובית שלו מפני קבורה בחיים. החלק המלנכולי והחונק ביותר בסיפור מתרחש כשאצבעונית נאלצת להתחתן עם החפרפרת ולרדת לחיות איתו עמוק מתחת לאדמה, במקום חשוך, סגור ומחניק שבו לעולם לא תראה עוד את אור השמש. האופן שבו מתאר אנדרסן את החיים האפלוליים והסגורים מתחת לאדמה הוא תמונת מראה מדויקת לקבר התת-קרקעי החשוך שהוא פחד כל כך להיקבר בו בעודו בחיים.

הרומנים האייקוניים של צ'רלס דיקנס (Charles Dickens) זורמים בקצב מושלם, כמעט חסר מאמץ, אבל מאחורי הקלעים של היצירות הכי גדולות במאה ה-19 עמד תהליך כתיבה כמעט אלים, פנאטי ומתיש פיזית.

לא מעט מהרגלי הכתיבה הנוקשים של דיקנס מתוארים בספר הזיכרונות "אבי כפי שאני זוכר אותו" (My Father as I Recall Him) שפרסמה בתו, ממי דיקנס, ב-1896. מתוארת שם שגרת עבודה פנאטית הכוללת שולחן כתיבה שחייב להיות סטרילי לחלוטין, ורשימת חפצי ברונזה קבועים שהיו חייבים לעמוד בזוויות גיאומטריות מדויקות כדי שלא ישתתק לו הדמיון. אבל האובססיה הבולטת מכולן הייתה קשורה דווקא לכלי הכתיבה שבו השתמש ולכלי הכתיבה שבו מאן לגעת בכל תוקף.

דיקנס היה נאמן באופן מוחלט לכתיבה בעט נוצה ובדיו כחולה, וסירב בתוקף לכתוב בעיפרון. החרם שלו על עיפרון העופרת היה כה קיצוני, שהוא לא היה מוכן להשתמש בו אפילו למשימות היומיומיות והבנאליות ביותר של הבית: רשימות אורחים לארוחות ערב, סידורי שולחן ותפריטים ביתיים – הכל נכתב אך ורק בדיו.

השילוב של כתיבה בעט נוצה מהיר, יחד עם הפרפקציוניזם המטורף שלו והרצון המתמיד לשפר ולפשט כל משפט, הפכו את דפי הטיוטה שלו לזירת לחימה חזותית. הניירות היו עמוסים בכל כך הרבה מחיקות אגרסיביות, חצים, הערות ושינויים צפופים בין השורות, שקריאתם הפכה למשימה כמעט בלתי אפשרית.

אבל זו רק ההתחלה. דיקנס, שהיה בעל חיבה עמוקה לקריפטוגרפיה ולסטנוגרפיה (כתיבה בקיצורי דרך), הרבה לשלב סימנים שונים מה"ברכיגרפיה" (שיטת קצרנות מורכבת ומיושנת מהמאה ה-18), שגם אותם שינה כאוות נפשו. כך למשל, הוא השתמש ב-"@" עבור "about" ובסוג זוויתי של "t" כדי לשמש "יוצא דופן". ואם זה לא מספיק – כדי "לבלבל את השטן", נהג להוסיף לכתב היד שלו הערות ושינויים כאוטיים סתמיים, שלא בהכרח קשורים לעלילה, מה שהפך את הרשומות שלו למעין צפנים שכמעט בלתי ניתנים לפענוח.

משפחתו והאנשים שהיו קרובים אליו הצליחו להבין את הכתוב, אבל עבור עובדי הדפוס האומללים המצב היה שונה לחלוטין. עבורם, דפי הטיוטה שלו נראו כמו זירת לחימה: הם היו עמוסים בכל כך הרבה מחיקות אגרסיביות, שכתובים קפדניים והוספות צפופות בין השורות, שלא הייתה ברירה וכדי להצליח להדפיס את הספר ולהוציא אותו לאור, נאלץ בית הדפוס להקצות צוות מיוחד שעבד אך ורק על כתבי היד של דיקנס.

"ציפיות גדולות": כתב היד המקורי של צ'ארלס דיקנס מבולגן ועמוס
"ציפיות גדולות": כתב היד המקורי של דיקנס (צילום: טוני קיריאקו, Shutterstock)
💡 עובדת בונוס: מי יצליח לפענח את "קוד דיקנס"?

כתב היד של דיקנס היה כל כך מוצפן, שגם היום, יותר מ-150 שנה אחרי מותו, נותרו רשימות ומכתבים קצרים שלו שאיש לא הצליח לפענח. בשנת 2021, המומחים שעמדו מאחורי פרויקט המחקר הבינלאומי "The Dickens Code" החליטו לפנות להמונים: הם פרסמו קריאה לבלשנים חובבים להשתתף בתחרות שבה יצטרכו לנסות מכתב מסתורי בן למעלה ממאה שנה, שנשמר בספרייה בניו יורק, והבטיחו פרס של 300 ליש"ט למי שיצליח.

לצורך הפיצוח הוזמנו המשתתפים להיעזר במדריכי ברכיגרפיה, ואף קיבלו גישה למחברת שבה דיקנס הסביר, באי-בהירות אופיינית, כמה מהסמלים שלו. מתוך האלפים שניגשו לאתגר, רק 16 אנשים מכל רחבי העולם הצליחו להגיש פתרונות. אף אחד מהם לא הצליח לפענח את המכתב במלואו. את הפרס אגב קיבל שיין באגס, עובד IT מקליפורניה וחובב קוד שפתר את מספר הסמלים הרב ביותר.

המכתב המוצפן התברר כטיוטה של איום משפטי חריף ונוקב שדיקנס שלח לעורך עיתון ה-The Times. דיקנס רתח על כך שפקיד במחלקת המודעות של העיתון סירב לפרסם פרסומת שלו, ודרש ממנו לשלם עליה מחיר מופקע.

לא רק צ'רלס דיקנס היה אובססיבי לצבע הדיו שלו. גם למשורר הצ'יליאני וחתן פרס נובל לספרות, פאבלו נרודה, הייתה אובססיה מוחלטת לצבע שבו כתב, ולאורך רוב הקריירה המפוארת שלו הוא סירב באופן גורף לכתוב בדיו שחורה או כחולה רגילה. כל שיר, מכתב או טיוטה שיצאו תחת ידיו נכתבו אך ורק בדיו ירוקה.

אבל, בניגוד לצ'רלס דיקנס שמצא בדיו הכחולה פתרון טכנולוגי ופרקטי להגנת הראייה שלו מפני אור הנרות, אצל נרודה הבחירה בצבע הייתה טעינה אנרגטית של ממש. באוטוביוגרפיה שלו, "אני מודה שחייתי", הסביר נרודה שהדיו הירוקה הייתה עבורו הייצוג הפיזי המוחלט של ה-esperanza (תקווה), של התחדשות ושל הכוח היוצר של הטבע. הוא הרגיש שהצבע מזין ומטעין את ההשראה שלו בזמן אמת. בלי הגוון הספציפי הזה על הנייר, המילים שלו פשוט הרגישו לו "מתות".

זה היה כל כך משמעותי מבחינתו, שהביוגרף אדם פיינשטיין תיאר כיצד במהלך מסעותיו הרבים של המשורר בעולם, היה נרודה משבית את העבודה לחלוטין אם בקבוק הדיו שלו היה אוזל. הוא לא היה מוכן לכתוב אפילו שורה אחת בדיו שאינה ירוקה. במקרים כאלו, כתב פיינשטיין, נאלצו לעיתים קרובות עוזריו וחבריו לכתת רגליים בין חנויות כלי כתיבה בערים זרות, רק כדי לאתר עבורו בקבוק דיו ירוקה שיגרום לו להמשיך בעבודת הכתיבה.

💡 עובדת בונוס: מכתבי ה"דיו הירוק" וההיסטוריה הרעילה של הצבע

האירוניה היא שבעוד שנרודה – חתן פרס נובל כן?! – ראה בירוק את סמל החיים, הצמיחה והתקווה הספרותית – בעולם העיתונות הבריטי המונח "מכתבי דיו ירוק" (Green ink letters) הפך ברבות השנים לכינוי גנאי וסימן אזהרה. מעין קוד פנימי למכתבי תלונה תוקפניים במיוחד, תיאוריות קונספירציה הזויות או מכתבי נאצה מאת קוראים זועמים, שהגיעו למערכת ונכתבו כמעט תמיד בעט ירוק (או בטוש ירוק זוהר). 

הסיבה הפסיכולוגית המדויקת לכך מעולם לא הוכחה רשמית, אבל חוקרי תרבות רבים מעריכים ששורשי התופעה קשורים למוניטין המפוקפק והרעיל במיוחד שנקשר לצבע הירוק בעולם הספרות והדפוס מאה שנה קודם לכן. 

האמת היא שאפשר להבין, שכן במהלך המאה ה-19, בתי דפוס והוצאות ספרים באירופה היו אחוזים בטירוף סביב פיגמנט ירוק בוהק ומרהיב במיוחד בשם "ירוק שיל" (Scheele's Green), ששימש לצביעת כריכות הבד של ספרים פופולריים. הבעיה הייתה שהפיגמנט הזוהר הזה יוצר באמצעות תרכובת מרוכזת של ארסן – רעל קטלני ומסוכן במיוחד שגרם לכך שקוראים שדפדפו בספרים הללו בידיים לחות, או ספריות שהחזיקו מאות עותקים ירוקים בחדרים סגורים ושאפו את האבק שלהם, סבלו מהרעלות ארסן קשות שבחלק מהמקרים אף הובילו למוות.

עד היום אגב, ספריות מחקר ברחבי העולם (כמו הספרייה הלאומית של צרפת) מנהלות פרויקטים מיוחדים לאיתור ובידוד של אותם "ספרים ירוקים רעילים", שנשמרים בכספות מיוחדות ושהטיפול בהם מחייב כפפות ומסכות מגן.

גם אגתה כריסטי (Agatha Christie), מלכת המסתורין שכתבה 66 רומנים בלשיים ומכרה מיליארדי עותקים ברחבי העולם, אימצה לעצמה לא מעט הרגלי עבודה לא ממש שגרתיים.

במשך שנים ארוכות מהקריירה המצליחה שלה, כריסטי סירבה להחזיק בחדר עבודה או אפילו בשולחן כתיבה משלה. היא פשוט שנאה את הרעיון של "להתיישב לעבוד". במקום זה, היא נהגה לגרור איתה מכונת כתיבה ניידת פשוטה (מדגם רמינגטון ויקטור T) ולכתוב בכל מקום שבו היה משטח ישר: על שולחן האוכל, על שידת חדר השינה, או בעמידה עם מכונת הכתיבה ביד. 

באוטוביוגרפיה שלה תיארה כריסטי איך חוסר המיקום הקבוע שיגע בעיקר את העיתונאים, שנואשו מהניסיונות לצלם את הסופרת המפורסמת לצד שולחן העבודה שלה, פשוט כי לא היה אחד כזה. "מעולם לא היה לי מקום מוגדר שהיה החדר שלי או המקום שבו פרשתי במיוחד כדי לכתוב. זה גרם לי להרבה בעיות בשנים שלאחר מכן, שכן בכל פעם שהגיע אליי מראיין, הבקשה הראשונה שלו תמיד הייתה לצלם אותי בעבודה. 'תראי לי איפה את כותבת את הספרים שלך'. 'אה, בכל מקום'. 'אבל בטח יש לך מקום שבו את תמיד עובדת, לא?' לא היה. כל מה שהייתי צריכה זה שולחן יציב ומכונת כתיבה.".

מה שאותם עיתונאים כנראה לא ידעו שלאגתה דווקא כן יש מקום מיוחד לכתיבה, ושהמקום שבו באמת נולדו המזימות, הרעלים והמניעים לרצח של הרקול פוארו ומיס מארפל היה – האמבטיה! 

כריסטי אהבה למלא לעצמה אמבטיה במים חמים ולהיכנס פנימה עם ערימות של תפוחים ירוקים. היא יכלה לשבת שעות במים, לאכול תפוחים בזה אחר זה ולבהות בקירות, תוך כדי שהיא בונה בראש קונסטרוקציות מורכבות של רציחות. "אני מפצחת את העלילות שלי באמבטיה", אמרה בראיון לניו יורק טיימס ב-1966. לטענתה, הלעיסה המונוטונית, תחושת המים, הסביבה הסטרילית והבידוד מהעולם זו הדרך הטובה ביותר שלה להתרכז.

אבל בניגוד לגמישות שלה באשר למקום שבו כתבה, בכל הנוגע לאמבטיה היו לה תנאים נוקשים. האמבטיה שלה הייתה חייבת להיות מהסוג הישן, "עם השפה", שכן לדבריה האמבטיות המודרניות  לא נבנו בהתאמה לסופרים, "הן חלקלקות מדי ואין להן מדף יפה שאפשר להניח עליו עפרונות ונייר". עד כדי כך זה היה חשוב לה, שכששיפצה את ביתה בגרינוויי היא נתנה לאדריכל גילפורד בל הוראה חד-משמעית: "אני רוצה אמבטיה גדולה ואני צריכה מדף כי אני אוהבת לאכול תפוחים כשאני שם.".

🕵️ עובדת בונוס: לא רק כריסטי – הסופרים שמצאו השראה באמבטיה
הסופר דלטון טרומבו יושב בתוך אמבטיה וכותב, מסביבו דפים פזורים
דלטון טרומבו כותב באמבטיה (תמונה: filmedge.net)

אגתה כריסטי לא הייתה היחידה שהפכה את חדר הרחצה לחדר עבודה. לאורך ההיסטוריה הספרותית היו יוצרים נוספים שגילו את הסוד הטמון באמבטיה עם מים חמים, כל אחד וסיבותיו הוא… 

כך למשל התסריטאי ההוליוודי האגדי דלטון טרמבו (Dalton Trumbo), שכתב את "ספרטקוס" ואת "חופשה ברומא", נהג לכתוב כמעט אך ורק באמבטיה כי סבל מכאבי גב קשים ונדודי שינה. ואילו המחזאי הצרפתי אדמון רוסטאן (Edmond Rostand) שכתב את "סיראנו דה ברז'ראק", נהג לשהות בחדר האמבטיה במשך ימים שלמים כי סבל מהצפת רעיונות מטורפת וממעריצים שלא הפסיקו להטריד אותו והאמבטיה הייתה היה המקום היחיד שבו אף אחד לא העז להפריע לו או לבקש ממנו חתימה.

נתערב שלא ידעתם שהספר המצליח ביותר בקריירה של תאודור סוס גייזל (הלוא הוא ד"ר סוס) לא נולד מתוך השראה אמנותית עמוקה, אלא מתוך התערבות על כסף ואגו?

בשנת 1957, אחרי ההצלחה המטאורית של "חתול תעלול" – שנכתב מתוך רשימה מצומצמת של 236 מילים כדי לסייע לילדים בלימודי קריאה – המו"ל בנט סרף היה בטוח שסוס הגיע לקצה גבול היכולת המינימליסטית שלו. אבל הוא לא רצה לוותר על עוד פוטנציאל היסטרי כל כך להצלחה ולכן החליט למתוח עוד קצת את החבל ולאתגר אותו שוב. הפעם באמצעות התערבות. סרף ניגש אל סוס והתערב איתו על 50 דולר שהוא לא יצליח לכתוב ספר שלם ומצליח תוך שימוש ב-50 מילים שונות בלבד.

גייזל, שהיה טיפוס תחרותי להחריד שממש לא אהב להפסיד, לקח את האתגר כעניין של חיים ומוות. הוא נעל את עצמו בסטודיו למשך חודשים ארוכים, תלה לוח עץ ענק שעליו כתב את 50 המילים המותרות,וניהל מלחמת התשה מול הדף. כל משפט נכתב, נספר, נמחק ושוקלל מחדש שוב ושוב ושוב כדי לא לחרוג אפילו במילה אחת מהמכסה הדרקונית. 

והוא הצליח. הוא ניגש לבנט סרף גאה ומבסוט מעצמו והגיש לו את "לא רעב ולא אוהב" (Green Eggs and Ham) – ספר המורכב מ-50 מילים שונות בדיוק, מתוכן 49 מילים בנות הברה אחת ומילה אחת בלבד בת שתי הברות ("Anywhere"). הספר הפך לנמכר ביותר מבין כל ספריו ודורג כאחד מספרי הילדים המצליחים בהיסטוריה. ומה לגבי 50 הדולרים מההתערבות? ובכן… סרף מעולם לא שילם אותם לגייזל, אבל בהתחשב במיליוני העותקים שנמכרו ובתמלוגים שזרמו לחשבונות של שניהם, לד"ר סוס זה פחות שינה.

🕵️ עובדת בונוס: השיטה של ד"ר סוס להיכנס לראש של הדמות. ליטרלי

לד"ר תאודור סוס גייזל (שלא היה באמת דוקטור) הייתה שיטה צבעונית במיוחד להיכנס למוזה. הוא החזיק באוסף סודי של מאות כובעים מטורפים שרכש ברחבי העולם – מכובע צילינדר ועד קסדת לוחם עתיקה. בכל פעם שרצה להיכנס לראש של דמות מסוימת, או כשסתם נמאס לו לבהות בדף החלק, הוא היה ניגש לארון, בוחר כובע מטופש, חובש אותו וחוזר לעבוד. אוסף הכובעים המרהיב הזה אגב, נשמר בסוד בתוך ארון נסתר בביתו ונחשף לציבור רק שנים לאחר מותו.

הטקס הזה לא היה סתם הצגה למקורבים: גייזל השתמש בכובעים ככלי עבודה פיזי וממש "לבש את הדמות" שעליה עבד באותו רגע. הוא היה חובש כובע מטופש, מתיישב מול המראה בסטודיו, ורק כשהרגיש שהוא נכנס לחלוטין לראש של הדמות הוא היה מתחיל לצייר ולכתוב אותה. ההוכחה הכי טובה לכך שזה עבד נמצאת בתוך הספרים עצמם, שהפכו למעשה להעתק-הדבק של הארון הפרטי שלו.

Left ImageRight Image
Left ImageRight Image
🎩 נקודה למחשבה: מי באמת התחיל את טרנד הכובעים המכשפים?

לא ממש ברור מאיפה גייזל קיבל את ההשראה הראשונית לפטיש הכובעים המטורף שלו. יכול להיות שהניצוץ הגיע בכלל מהכובען המטורף של אליס בארץ הפלאות, שיצא לאור ב-1865, הרבה לפני שגייזל בכלל נולד. אבל מה שבטוח הוא שגייזל לקח את הקונספט הזה והפך אותו למאפיין המרכזי של היצירה שלו ולאחד המאפיינים הספרותיים הבולטים של המאה ה-20.

הניצנים הופיעו כבר בספרו השני משנת 1938 – "500 הכובעים של ברתולומיו קובינס", המגולל את סיפורו של ילד שמנסה להסיר את כובעו בפני המלך, אבל בכל פעם שהוא מוריד את הכובע צץ על ראשו כובע חדש, מטורף וגדול יותר. ממש השתקפות נבואית ;).

כשאני חושבת על זה עכשיו, מעניין אם הכובעים הקסומים בספרים של ד"ר סוס הם אלו ששתלו את זרעי ההשראה במוחה של ג'יי קיי רולינג, עשרות שנים מאוחר יותר. כשעיצבה את "מצנפת המיון" (Sorting Hat) המכושפת של הוגוורטס ב'הארי פוטר'…

שבוע הספר העברי הוא הזדמנות מעולה להודות בלב לאליעזר בן-יהודה, שהחייה את השפה העברית ובזכותו אנחנו קוראים היום ספרים בשפת האם שלנו. אבל בן יהודה לא היה הראשון בהיסטוריה שחידש, שיכתב או המציא מילים בשפת האם שלו. 

300 שנה לפניו, אי שם במאה ה-16, היה זה לא אחר מאשר ויליאם שייקספיר (William Shakespeare) שהמציא – תחזיקו חזק – לא פחות מ-1,700 מילים חדשות בשפה האנגלית. פשוט כי לא היה מרוצה ממלאי המילים והביטויים שבהם השתמשו בזמנו, וסירב ליישר קו עם השפה המקובלת וה"מאובנת" לדבריו שבה השתמשו הקולגות שלו.

הוא עד כדי כך בז למאפיינים הלשוניים באותה תקופה, שכהתרסה אפילו חיבר את המחזה "עמל אהבה לשווא" (Love's Labour's Lost) – קומדיה סאטירית בועטת, שהוצגה אגב בפני אליזבת הראשונה מלכת אנגליה בחג המולד 1597 העוסקת בדיבור שגוי, למדנות פדנטית, הצהרות אהבה מוגזמות וראוותניות, ביטויי רגשות לוהטים שמבוטאים בקור מצמית, מבנה שירה מלאכותי ותבניתי, ולהטוטים לשוניים בנאליים.

מבחינת שייקספיר "עמל אהבה לשווא" לא היה רק אקט של מחאה, אלא גם הזדמנות לבחון את הגבולות המילוליים שלו, והוא לגמרי הלך עם זה עד הסוף. המחזה מתאפיין במשלב לשוני גבוה, בחידודי לשון רבים וגם בלא מעט סרבול ניסוחי, אבל גם כולל כמה נקודות שיא שפתיות. כך למשל נכללת בו הסצנה הרציפה הארוכה ביותר (למעלה מ-900 שורות) של שייקספיר בכל הזמנים, וכן המילה הארוכה ביותר בלטינית – "Honorificabilitudinitatibus" (צורת הרבים של "להיות במצב מסוגלות להשגת כבוד").

המילה הארוכה ביותר בלטינית שמופיעה במחזה "Love's Labour's Lost" של שייקספיר: קוסטארד שואל את משרתו של ארמאדו כיצד אדונו לא גנב את שמו, אשר "אינו ארוך כמו Honorificabilitudinitatibus".
המילה הארוכה ביותר בלטינית שמופיעה במחזה "Love's Labour's Lost" של שייקספיר (קוסטארד שואל את משרתו של ארמאדו כיצד אדונו לא גנב את שמו, אשר "אינו ארוך כמו Honorificabilitudinitatibus").

לאחר שצלח את האתגר שהציב לעצמו, הוא פשוט הפסיק לנסות להסתפק במה שיש. מאותו רגע, בכל פעם שבה לא מצא בשפה הקיימת ביטוי מתאים או מילה מדויקת שרצה, הוא פשוט המציא אותה. הוא שינה משמעויות, הפך שמות עצם לפעלים, עיקם את התחביר והמציא מילים וביטויים חדשים. לפי מילון אוקספורד הרשמי, שייקספיר החדיר לז'רגון האנגלי בין 1,700 ל-3,000 מילים וביטויים חדשים שאף אחד לא שמע, כתב או קרא מעולם לפני כן – בחלק גדול מהם משתמשים עד היום, כך למשל Bedroom (חדר שינה), Eyeball (גלגל העין), Manager (מנהל), Addiction (התמכרות) ו-Swagger (סוואג).

כסף, פלסטיק, שיאים ביזאריים וסטטיסטיקות שמפוצצות את המוח. תעשיית הספרים היא מפלצת כלכלית ותעשייתית שמגלגלת מיליארדים, גוזמת יערות שלמים ושוברת שיאי גינס שגורמים ללסת לצנוח – המספרים והנתונים שמאחורי המילים.

כן כן. למרות שאנחנו חיים בעידן שבו ל-AI יש תשובה לכל שאלה, למספר הכותרים שיצאו לאור מאז המצאת הדפוס ב-1440 אין תשובה חד-משמעית.

בשנת 2010 חברת גוגל ניסתה לפתור את התעלומה: היא הפעילה את האלגוריתמים של פרויקט הדיגיטציה שלה (Google Books), סרקה קטלוגים מרחבי העולם, והכריזה על כך שיש בעולם בדיוק 129,864,880 ספרים ייחודיים.

הבעיה היא שהפרויקט הזה הסתיים לפני 16 שנה, שבהם המשיכו לצאת ספרים. אז איך יודעים כמה ספרים יש היום ב-2026? פשוט מחשבים. על פי ההערכה של אונסק"ו, בכל שנה מתפרסמים כ-2.2 מיליון כותרים חדשים בעולם. אם נכפיל את המספר הזה ב-16 השנים שחלפו ונוסיף לספירה של גוגל, נגלה שנכון להיום יש בעולם כ-165 מיליון ספרים ייחודיים. מטורף!

🕵️ עובדת בונוס: על הספרים שיצאו מהחלון (ולא נעלמו) שמעתם?

165 מיליון ספרים הם כמות גדולה מכדי שניתן יהיה לאחסן בתוך מבנה אחד של ספרייה ציבורית, גדולה ומפוארת ככל שתהיה. המדפים הרי לא יעמדו בעומס, והספרים פשוט יישפכו החוצה דרך החלונות. לא ככה?  הדימוי הפיזי הזה הוא בדיוק המגרש הביתי של אליסיה מרטין (Alicia Martín), אחת האמניות הרב-תחומיות החשובות ביותר בספרד, שהפכה את הספרים למאפיין המרכזי והבולט ביותר של האמנות שלה. והוא בהחלט בולט!

פסלי הרחוב הענקיים שלה, המוכרים תחת השם Biografías (ביוגרפיות), שהוקמו לאורך השנים על חזיתות של מבנים היסטוריים וספריות במדריד, בקורדובה ובלינץ שבאוסטריה, הם כמעט "אטרקציית חובה" לכל חובבי הקריאה על פני הגלובוס. 

כדי ליצור אותם, מרטין אוספת אלפי ספרים משומשים – אובייקטים שהיא תופסת כחלקי זיכרון אנושי שננטשו והושלכו – ושוזרת אותם כך שהם פורצים מתוך החלונות ונופלים אל המדרכה כמו מפל מים גועש שקפא באוויר. וקבלו את האלמנט הסופר מגניב הזה, שיעיף לכם את הסכך: כשיש רוח המפל מתעורר – אלפי הדפים החשופים מתחילים להתדפדף ולרשרש, והיצירה כולה הופכת למעין יצור חי, נע ונושם, שכולו עשוי מסיפורים שמישהו לא רצה יותר.

סתם שתדעו: כל הדרמה הוויזואלית הזו של מרטין, שמגדירה מחדש את המושג "הצפת מידע", בנויה מ-5,000 ספרים בלבד. ואם זה רק 5,000, מעניין איך נראים 165 מיליון!

תסמונת "אשמת הספר הלא גמור", או בשפה המקצועית של תולעי הספרים: DNF (Did Not Finish) היא אחד הטרנדים הכי חמים ומדוברים בקרב קוראים וקוראות. רבים מרגישים מיוסרים ומבקשים אישור מהסביבה לעשות "אסקייפ" לספר משעמם. 

אז הנה מתמטיקה פשוטה ואכזרית שתפתור לכם ולכל מי שצריך את רגשות האשם האלו פעם אחת ולתמיד, ותגרום לכם לחשב מסלול מחדש: גם אם תשמרו על קצב קריאה מעולה של ספר אחד בכל חודש לאורך כל שנות החיים הבוגרות (מגיל 18 ועד מאה ועשרים), תספיקו לקרוא במהלך כל ימי חייכם בין 700 ל-1,000 ספרים בלבד. זהו! מתוך 165 מיליון האפשרויות שמסתובבות בחוץ, מה שתספיקו לקרוא כל החיים זה אפילו לא טיפה בים.

המסקנה? החיים קצרים מדי בשביל ספרים משעממים. זמן הקריאה שלכם הוא משאב יקר מפז, אז אין שום צורך להתייסר אם הגעתם לעמוד 50 והקליק לא קרה. תזכרו את תקרת ה-1,000 העובדתית-סטטיסטית הזו ופשוט תניחו אותו בצד ועברו אל הספר הבא בתור בלב שלם ובלי רגשות אשם.

ההמלצה שנתתי קודם, לנטוש את הספר אם הגעתם לעמוד 50 והקליק לא קרה, היא לא מקרית. הבחירה לסמן את "גבול הסבלנות" דווקא בעמוד הזה מבוססת על פסיכולוגיה צרכנית ונתמכת בנתונים מספריים קשוחים של ענף הספרים העולמי.

על פי נתוני פלטפורמות הקריאה הדיגיטלית של אמזון קינדל וחברות אנליטיקה כמו Jellybooks, העוקבות אחר הרגלי הקריאה בזמן אמת – רק 20% עד 30% מהספרים הדיגיטליים שנרכשו נקראו עד העמוד האחרון שלהם. הרוב המוחלט של הספרים ננטש באמצע, כשנקודת השבירה הדרמטית ביותר מתרחשת בדיוק בפרק השלישי, לאחר 35 עד 50 העמודים הראשונים (תלוי בז'אנר ובאורך הספר).

ההסבר לתופעת הנטישה הקצת-מוזרה הזו יש להודות, המכונה "The Chapter 3 Drop-off", טמון במשך הזמן של "אפקט הראשוניות". אותה התלהבות, סקרנות וריגוש ראשוניים הגורמים לשחרור מוגבר של דופמין במוח (ההורמון שאחראי על החשק). על פי החוקרים, לאחר קריאה של כ-50 עמודים האפקט האוטומטי הזה פשוט מתפוגג. המוח כבר התרגל לטון של הכתיבה ועובר לחישוב קר של רווח מול הפסד, שבו הוא שואל את עצמו 'האם הספר הזה באמת שווה השקעה של זמן יקר כל כך שיתבזבז על קריאה של עוד מאות עמודים?'.

אז איך, למרות אפקט הראשוניות, יש ספרים שלא ננטשים? טוב ששאלתם!

התשובה טמונה במה שלימדו אתכם בשיעורי ספרות (אם לא הברזתם), או במילים קצת פחות מנומסות, ב"מלכודת האקספוזיציה". ע"פ המבנה הספרותי הקלאסי שנלמד מדור לדור ושכולנו גדלנו והתרגלנו אליו, העמודים הראשונים של הספר צריכים להוות מעין הקדמה לסיפור שבה יש תיאורים מפורטים של המקום, הזמן, הרקע והדמויות. בקיצור – "הנוף". החלק הדרמטי יגיע רק אחר כך, בלב הספר.

אממה? בעידן המודרני הכה אינטנסיבי, שבו דחיית סיפוקים היא כמעט קללה, אין לקוראים אפילו טיפת סבלנות לתיאורים ארוכים ולהקדמות מנומנמות. "האירוע המחולל" צריך להגיע מהר. האקשן צריך לקרות כאן ועכשיו. אם עד עמוד 40 הסופר לא סיים לתאר את השקיעה הנוגה מעל האחו – המשחק נגמר.

ספרים ששרדו את נקודת המשבר הסטטיסטית הזו הם ככל הנראה כאלו שנכתבו על פי ספר החוקים החדש – בלי תיאורים אינסופיים או הקדמות ארוכות כמו הגלות. ספרים שבהם הכותבים מייצרים תפנית דרמטית או "הוק" (Hook) משמעותי כבר בעמודים הראשונים, זורקים את הקורא ישירות למים העמוקים של העלילה, ועדיין מצליחים לא "לבזבז" את כל המתח כבר בהתחלה.

וידוי: אני מודה שאני לא סגורה עם עצמי אם זה טוב או רע. האם הקיצוץ הכירורגי הזה בתיאורים לטובת קצב מהיר עושה חסד עם חוויית הקריאה ובעיקר עם השפה, או שהוא פשוט מחסל את היכולת של הספרות המודרנית לבנות עומק, רבדים ועולמות עשירים באמת? לא יודעת… מה אתם חושבים?

תעשו פרצוף מופתע: הז'אנר הרומנטי, הכולל בתוכו תתי-ז'אנרים כמו רומנטיקה עכשווית, היסטורית וארוטית, הוא הרווחי והנמכר ביותר מכלל ספרי הסיפורת (Fiction).

על פי נתוני איגוד סופרי הרומנטיקה (RWA), שוק הספרות הרומנטית מגלגל למעלה מ-1.44 מיליארד דולר בכל שנה בארה"ב לבדה ומהווה את המנוע הכלכלי החזק ביותר של ענף הספרים המודרני. העוצמה הכלכלית הזו בולטת במיוחד על רקע התנודות בשוק הנייר הכללי. כפי שעולה מנתוני מכירות הספרים שפורסמו במגזין The Atlantic, מכירות הספרים המודפסים לבדם בז'אנר הרומנטי רשמו זינוק של יותר מ-50% בתוך שנים ספורות. 

הגאות הפיננסית הזו היא זו שמספקת לבתי ההוצאה הגדולים את היציבות הנדרשת כדי להמשיך להשקיע ביוצרים חדשים ולטפח מגוון רחב של סוגות ספרותיות ואמנותיות פחות רווחיות, שבלי הגב הכלכלי הזה היה קשה בהרבה להוציא לאור.

דוכן עיתונים משנות ה-50 מלא בכריכות ה"פאלפ" (Pulp) הקלאסיות של רומנים למשרתות
דוכן עיתונים משנות ה-50 מלא בכריכות ה"פאלפ" (Pulp) הקלאסיות של 'רומנים למשרתות' (תמונה: אוניברסיטת מקמאסטר)

על פי הדו"ח השנתי של איגוד המוציאים לאור האמריקאי (AAP) – הזינוק המשמעותי ביותר במכירות הגלובליות בשנת 2025 נרשם, באופן אולי קצת מפתיע, במכירות של ספרי שמע (Audiobooks) שקפצו בשנה אחת ביותר מ-17% – 17.4% ליתר דיוק.

מכירות הספרים האלקטרוניים (E-books), שרק בשנה שעברה היו עדיין "הדבר הכי חם", דשדשו קצת במקום עם עלייה של 0.6% בלבד, והספרים המודפסים בכריכה קשה (Hardcover) ספגו ירידה של 3.2%.

באיגוד אגב, מייחסים את המגמה הזו בעיקר לשינוי העמוק שחל בהרגלי הצריכה כתוצאה מהצורך הגובר במולטיטאסקינג. לדבריהם, הנוחות שבצריכת תוכן תוך כדי עשיית דברים אחרים, הופכת המעבר ל"קריאה תוך כדי תנועה" (On-the-go consumption) לאטרקטיבית ו"יעילה". אז מה הפלא שגם טולסטויבסקי הוא כבר חלק מהפסקול הרשמי של הדחת כלים, עמידה בפקק או ריצה בפארק?

🕵️ עובדת בונוס: רומן השמע הראשון (שכמעט אבד לנצח)

ספרי שמע הם לא דבר חדש. למעשה, את הרעיון עצמו הגה תומאס אדיסון כבר ב-1877, כשניסה לקדם את מכשיר ה"פונוגרף" שהמציא (ושכעשור אח"כ היווה את הבסיס להמצאת הגרמופון, פטיפון, על יד אמיל ברלינר).

תומס הציע לנצל את הטכנולוגיה המהפכנית לטובת הקלטה של "ספרי פונוגרפיה", שיאפשרו גם לעיוורים לקרוא. ללא ספק רעיון מקסים וחשוב, אבל לא ממש פרקטי טכנולוגית (אז) שכן, הפונוגרפים הראשונים סיפקו רק כ-10 דקות של השמעה בכל צד, מה שכמובן לא אפשר הקלטה של רומן שלם.

תומס אדיסון, 1887

ההקלטה ההיסטורית של "Mary Had a Little Lamb"

המהפכה האמיתית התחוללה בתחילת שנות ה-30, עם המצאת התקליטים הסגורים שהכילו עד 20 דקות הקלטה בכל צד. ההקלטה ספרותית הראשונה נרשמה ב-1932, כשהקרן האמריקאית לעיוורים הקליטה כמה סיפורים קצרים, קטעים ושירים (כולל "העורב" של אדגר אלן פו). אבל ספר השמע הראשון באמת יצא רק בשנת 1935, כשהנובלה "טייפון" (Typhoon) של ג'וזף קונרד הוקלטה כ"סט" על גבי ארבעה תקליטים. זמן קצר אחר כך הוקלט גם המותחן "רצח רוג'ר אקרויד" (The Murder of Roger Ackroyd) של אגתה כריסטי.

אגב, העותק היחיד של סדרת השמע "טייפון" שנשאר מאז התגלה בקנדה ב-2016, ממש ממש במקרה, על ידי אספן תקליטים. ההערכה היא שהעותק הנדיר הזה הגיע לקנדה עם חייל עיוור שלחם במלחמת העולם הראשונה. למרבה הצער, ספר השמע הראשון של אגתה כריסטי לא זכה לכזה מזל ולא נמצא אפילו עותק אחד ממנו. לפחות בינתיים…

🕵️ עובדת בונוס 2: הכלב, השופר ופרס הגראמי

המאפיין העיצובי הבולט והמזוהה ביותר של הפונוגרף, ואחר כך של הגרמופון, היה שופר הפליז הגדול שדרכו בקע הצליל, ושעד היום נחשב לפלא הנדסי של ממש. מה שאתם אולי פחות יודעים זה שמאחורי שופר הפליז הענק הזה מסתתר אחד הפספוסים השיווקיים הגדולים בהיסטוריה.

בסוף המאה ה-19, החליט צייר אנגלי בשם פרנסיס בארוד (Francis Barraud) לצייר ציור בשם "הכלב ניפר מאזין לקול בעליו המנוח". בציור נראה הכלב ניפר (Nipper), שהיה שייך למרק, אחיו המנוח של הצייר, כשהוא מטה ראש לכיוון השופר של הפונוגרף ומקשיב בריכוז לקולו של מרק שהוקלט עליו לפני מותו.

בארוד, שהיה בעל חוש יזמות מפותח, קרא לציור שלו "קול אדוניו" (His Master's Voice), והציע לחברה של תומאס אדיסון לרכוש אותו ולהשתמש בו כלוגו של המוצר. אדיסון סירב – איזו טעות!

עשור מאוחר יותר, כאשר יצא לשוק הגרמופון (שהשתמש בשופר דומה), זיהה בארוד את ההזדמנות השנייה שלו. הוא לקח את הציור הדחוי, ומחק ממנו את הפונוגרף הישן של אדיסון ובמקומו צייר את הגרמופון החדיש של חברת הגרמופון הבריטית. החברה קפצה על ההצעה, אימצה את הלוגו, והשאר היסטוריה: "קול אדוניו" הפך כמעט בן רגע להצלחה מסחררת, עד כדי כך שהחברה שינתה את שמה הרשמי ל-HMV (קיצור של His Master's Voice).

יותר מזה – לוגו השופר הפך לכל כך מזוהה עם עולם המוזיקה, שעד היום הוא מככב בטקס פרסי המוזיקה החשוב בעולם – הגראמי: השם "גראמי" הוא הומאז' ישיר לגרמופון, הלוגו הרשמי של הטקס הוא צללית של גרמופון, ופסלון הזהב המוענק לזוכים בטקס הוא העתק מדויק של אותו שופר גרמופון היסטורי.

הלוגו עם התמונה של הכלב ניפר ושופר הפליזהציור המקורי של ניפר הכלב יושב ומאזין לשופר הגרמופון
הלוגוהציור המקורי

הוצאת אוניברסיטת אוקספורד (OUP) מחזיקה בשיא גינס שלא בטוח שהיא גאה בו: תרגום הברית החדשה לשפה הקופטית, שהודפס בשנת 1716, מכר את העותק האחרון שלו… בשנת 1907. כן, 191 שנים של המתנה על המדף כדי לחסל מהדורה בודדת של 500 עותקים. קצב מכירות מסחרר של פחות משלושה ספרים בשנה.

בזמן שרוב הילדים בגיל ארבע מנסים לא לאכול צבעי גואש, סעיד ראשד אלמהירי מאיחוד האמירויות נכנס רשמית לספר השיאים של גינס כסופר הצעיר ביותר בהיסטוריה, לאחר שפרסם את ספרו "The Elephant Saeed and the Bear" כשהוא בן 4 שנים ו-218 ימים בלבד.

מהצד השני של הסקאלה, ברתה ווד הבריטית הוכיחה שלחלומות אין תאריך תפוגה. את ספר הביכורים שלה, "Fresh Air and Fun", היא הוציאה לאור בדיוק ביום הולדתה ה-100. קחו נשימה, יש לכם זמן לכתוב את רב-המכר שלכם.

הסופר הברזילאי ריוקי אינואדה לקח את המושג "מוזה" לקצה הפסיכי שלה. הוא מחזיק בשיא גינס כסופר הפורה בעולם לאחר שכתב ופרסם לא פחות מ-1,100 רומנים. כדי לעמוד בקצב הרצחני הזה (ספר שלם ביומיים, בקטנה), הוא נאלץ לתפעל 39 שמות עט שונים ולזגזג בין כל ז'אנר אפשרי. ממש מכונת כתיבה אנושית…

"קודקס לסטר" (Codex Leicester) – מחברת כתב היד המדעית של לאונרדו דה וינצ'י, שנכתבה כולה בכתב ראי הפוך היא הספר היקר ביותר שנמכר אי פעם. בשנת 1994, ביל גייטס רכש אותה במכירה פומבית בסכום מטורף של 30.8 מיליון דולר. והטוויסט הממש מגניב? גייטס סרק את כל הדפים והפך אותם לשומרי מסך חינמיים ל-Windows, כדי שכל העולם יוכל ליהנות מהם.

המחברת של לאונרדו דה וינצ'י שנרכשה על ידי ביל גייטס והוצגה בתערוכה מיוחדת במוזיאון Leicester Codex שבפירנצה

הספר המודפס הקטן ביותר בעולם נוצר באוניברסיטת סיימון פרייזר בקנדה. הוא נקרא "טד הקטן מיישוב הלפת" ומידותיו עומדות על 70×100 מיקרומטר בלבד. הוא מודפס על גבי סיליקון טהור באמצעות קרן יונים, ולכן תוכלו (אם תרצו) לקרוא אותו אך ורק באמצעות מיקרוסקופ אלקטרוני רב-עוצמה.

ספר השיאים של גינס חשף בדובאי את הספר הגדול והכבד ביותר בעולם, המאגד טקסטים העוסקים בנביא מוחמד. הממדים שלו מפלצתיים לחלוטין: אורך של 5 מטרים, רוחב של 8.06 מטרים ומשקל של 1,500 קילו!

🧠 נתונים מעניינים נוספים יחכו לכם בפרק הבא שיעלה לכאן ממש ממש בקרוב.!

שווה לעקוב, לשתף וכמובן – לחזור כדי לקרוא גם את הפרקים הבאים!

Scroll to Top