מאז שעומר שלי נולד, הוא אוהב ספרים. העונש שהכי מפחיד אותו זה שלא אספר לו סיפור בלילה. הוא זוכר את הספרים כמעט בעל פה ומבין בדיוק למה התכוון המשורר, או במקרה הזה – הסופר!
לכבוד חודש הספר, שיגיע לשיאו בשבוע הספר הבא עלינו לטובה, קבלו המלצות וביקורות לספרי ילדים חדשים. והפעם – חמישה ספרים של הוצאת 'אוריון':
"אמא, תהיי איתי" מאת שולה טולמן

הספר "אמא, תהיי איתי" מסביר במדויק, אני חושבת, את הצורך של הילד ב"זמן אמא" והצורך שלו לשתף אותה בדברים שעברו עליו במהלך היום. הספר כתוב מנקודת מבטו של הילד, שאמו ניגשת אליו לפני השינה, עד שהוא נרדם. אני חושבת שהפסקה הפותחת את הספר היא זו שמגדירה טוב ביותר את כל מה שכל אמא יודעת בלבה:
"בלילה, כשצריך ללכת לישון, כי מאוחר, והכל כבר מוכן ומסודר למחר, אני נזכר בחיוך גדול, שעוד רגע אמא תעזוב את הכל. היא תגיע לחדר, תשב לצידי, את כף ידה תחזיק בידי, ואדע שהגיע הרגע, שלה ושלי: אמא עכשיו היא רק בשבילי… אפשר יהיה לצחוק ולבכות, לדבר ולספר, ואמא תביט רק בי ולא בשום דבר אחר. וכשהטלפון יצלצל, אמא תאמר: "היי, מי זה מתקשר כל כך מאוחר? תגידו בבקשה שאני עסוקה," ופתאום אתמלא במין הרגשה מתוקה שאני כל כך מיוחד וחשוב. ויתחשק לי שהטלפון יצלצל שוב.".
נכון מקסים? בעידן בו רובנו אמהות עובדות, שמחוברות כמעט תמיד לכל מכשיר מולטימדיה זמין. בעידן בו אין לנו רגע של שקט בין ריצה אחת לסידור אחר, הספר מחזיר אותנו רגע לדברים החשובים באמת, ששום טכנולוגיה לא יכולה להחליף, משוכללת כפי שתהיה: "זמן אמא"!
הקטן שלי התרגש מהספר, הרגשתי את זה. הוא הזדהה עם כל מילה ובשלב בו הילד בספר מחכה לנשיקה של אמו, התעלה הקטן מעל "נשיקה זה איכסה" ונתן לי נשיקה – כבר שווה! הספר אמנם לילדים, אבל בעיניי הוא יותר לנו, האימהות.
"האופניים של אבא" מאת יואב ארליך

הספר "האופניים של אבא" הוא ספר חמוד המתאר מעיניו של ילד, את תחביב הרכיבה ואת אוסף האופניים הגדול של אביו.
"אבא שלי הוא יחיד ומיוחד, ויש לו תחביב שאין לאף אחד. הוא ממש אלוף, כך אמא אומרת, וכבר זכה בגביעים ובמדליות עם סרט. לאבא שרירים חזקים ברגליים והמון המון זוגות אופניים".
ספר חמוד ומומלץ בעיקר למשפחות בהן אחד ההורים רוכב באופן קבוע. הקטן שלי לא ממש התרשם, אם כי ביקש אופניים חדשים במתנה.
"אמרתי שלום לחיתול" מאת זיוה זוהר

ספר מקסים המתאר את חווית הגמילה מחיתולים, מנקודת מבטו של פעוט בתהליך הגמילה מהחיתול ומציף את הפחדים, החששות והתסכולים של ילדים בתהליך הזה. הספר פותח ברצון הטבעי 'להיות גדולים':
"שלום לכם ילדים, גם אתם רוצים להיות גדולים?"
משפט הפתיחה הזה גרם לקטן שלי להתרכז מיד ולהקשיב. כי בינינו, מי בגיל הזה, לא רוצה להיות גדול? בהמשך צפים הפחדים והחששות והסופרת מצליחה להעביר במדויק את המעבר החד של ילדים מרצון אחד לאחר, על פי דחף הרגע:
"לא רוצה מתנה!" צעקתי בקול. "רוצה את טיטולי, לא רוצה להיות גדול!"
בסוף, לאחר תסכולים, אבל עם כוח התמדה (מסר חשוב לכשעצמו), מצליח הפעוט להיגמל ולקום יבש בבוקר. גם סיכום הספר קולע בול ומבהיר את הערכים הגלומים בו בשפה ילדותית ופוגעת:
"ככה זה ילדים, אי אפשר בבת אחת לגדול, להוריד את הטיטול, להירדם וזה הכל. אבל אם תנסו, בסוף זה יצליח, תקבלו חיבוקים ונשיקות, אני מבטיח. ואולי תופיע בחלון הפיה הקטנה ותביא גם לכם בלילה מתנה?"
מומלץ לילדים בשלב הגמילה, למרות שהקטן שלי, שכבר בן חמש, אהב מאוד את הסיפור.
"מצפן הגעגועים" מאת יוסי סגל

בעידן שבו רובנו אנשי קריירה ועובדים שעות רבות מחוץ לבית, הילדים כבר רגילים שסבא וסבתא מוציאים אותם מהגן ואת אמא ואבא הם רואים מאוחר יותר בערב. אבל גם אם הם רגילים, הם מתגעגעים. הספר המקסים הזה נותן להם כלים, גם אם דמיוניים, להתמודד עם הגעגוע. גם הספר הזה מסופר מנקודת מבטו של הילד.
"אבא יצא לעבודה לפני שהתעוררתי, ובמשך כל היום אליו התגעגעתי. אמא נפרדה ממני בשער הגן, כי היא עובדת, ואין לה הרבה זמן.".
מזדהים? במהלך הסיפור מתאר הילד את תחושת העצב והגעגוע שאוחזת אותו וגם כ"סבתא הגיעה וחיבקה אותי, נכדה האהוב, אבל למרות זאת הרגשתי עדיין קצת עצוב". הקטן הולך לנוח בבית של סבתא ומכסה של סיר שנופל במטבח ומעיר אותו, יחד עם שיתוף הפעולה של סבתא לוקחים אותו למחוזות דמיוניים:
"ומה תעשה בהם? שאלה. 'אבנה לי מהם חללית גדולה, וכך אוכל לטוס מהר, את אבא ואמא בעבודה לבקר'".
הילד בונה לעצמו חללית מסירים ויוצא אל הדרך.
"איך את הדרך אל אבא תוכל למצוא לבדך הרחק בחלל? 'סבתא, צחקתי, אל תדאגי כלל וכלל. בתוך החללית יש מצפן משוכלל! לכל ילד שמתגעגע הוא מיד עוזר, להגיע אל מי שהוא אוהב מהר מהר. 'מצפן הגעגועים' (כך לו קוראים), יוביל אותי לאבא בלי עיכובים"
וכך, טס לו הילד לעבודה של אבא, מחבק ומנשק אותו במהירות:
"הוא קיבל אותי בנשיקה ובחיבוק, ואני החזרתי לו אותו הדבר בדיוק. ומיד טסתי משם בחזרה, כדי שלא אפריע לו בעבודה."
משם, נוסע הילד לבקר את אמו בעבודה, הוא ממהר כדי להספיק לאכול את הדייסה של סבתא. הוא מחבק את אמא, חוזר למטבח ועוזר לסבתא לאסוף את הסירים.
"אחר כך יצאתי שמח וצוהל, עם סבא אל הגינה קצת לטייל. 'גם אם אבא יאחר היום מעט', אמרתי לסבא כשצעדנו יד ביד, 'אני מרגיש עכשיו כל כך מאושר, שלא אכפת לי להישאר עד מאוחר'.
ספר מקסים ומומלץ לכל מי שעובד מחוץ לבית, או למי שהילד שלו מתגעגע ומתקשה להיפרד. הקטן שלי אימץ ואמר: "אמא, כשאני מתגעגע גם אני עוצם עיניים ומדמיין שאת מחבקת אותי". היה שווה, לא?!
"מכתב לאבא" מאת מעיין יצחקי

ספר המסייע לילדים להתמודד עם שכול. אני מודה שבתחילה קצת חששתי לספר אותו לקטן. למה הוא צריך לדעת צער?? אבל הוא ראה את הספר והתעקש. וכך, סיפרתי לו את הסיפור של שרון, ילדה בגן, שאביה נהרג בתאונת עבודה. ביום המשפחה מבקשת הגננת שכל ילד יבחר אחד מבן המשפחה, לו יכתוב מכתב ויישלח לו אותו בהפתעה ליום המשפחה. שרון רוצה לכתוב את המכתב לאבא שלה:
"אני רוצה לשלוח את המכתב שלי לאבא, אני מאוד מתגעגעת אליו, אבל אני לא יודעת לאן לשלוח את המכתב".
הגננת מציע לה לכתוב מכתב ולשמור אותו במגירה עד שתחליט לאן לשלוח אותו. שרון כותבת מכתב עצוב בו היא מתארת את החיים בלי אביה:
"אבא, אני אוהבת אותך מאוד ומתגעגעת אליך, העולם כבר לא נראה לי צבעוני ושמח, והפרחים נובלים, כי אתה לא איתי, אני עצובה ובוכה כל הזמן. אני רוצה שתחזור אלי לתמיד ולא תעזוב אותי יותר…"
החברים בגן מנסים לעודד אותה וכל ילד מספר לה מה גרם לו להיות עצוב, אבל היא מתקשה להתעודד. גם הגננת נרתמת ומספרת לשרון שאמא שלה נפטרה ומאוד עצוב לה, אבל היא נזכרת בדברים המצחיקים. השיחה עם הגננת מזכיר לשרון סיפור מצחיק שאביה סיפר לה, ושיחה נוספת עם אמא מעודדת אותה והיא אף מבקשת לשנות את המכתב שכתבה ובסיוע הגננת משנה אותו למכתב אופטימי יותר וקודר פחות. כל ילד מציע לה איך לשלוח את המכתב לאבא:
"אולי נקשור את המכתב לבלון ונפריח אותו אל השמים? אני חושבת שכדאי לחפור בור ולקבר את המכתב באדמה, נכניס את המכתב לבקבוק ונזרוק אותו אל הים."
ואילו שרון מציעה, שתיקח את המכתב איתה וכשאמא והיא יעלו אל הקבר של אבא, היא תניח לו אותו על הקבר ואכן כך קורה.
זהו סיפור לא פשוט, שאני לא יודעת אם הייתי מספרת אותו סתם כך, אבל הוא מומלץ במיוחד לילדים שחוו שכול של אדם קרוב, כי הוא בהחלט מעניק את הכלים לילד, להורה ולגננת להתמודד עם העצב, התחושות, הבלבול והאבדן. 45 ש"ח.