החגים השנה יוצאים צפופים מאוד, וזו הזדמנות מעולה לנצל את הזמן למרתון קריאה. אם אתם עדיין לא יודעים מה לקרוא – הנה סקירה של ארבעה ספרים חדשים, שונים אבל גם קצת דומים, שסיימתי ממש עכשיו, במיוחד לכבוד החג:
עלילות הספרים שונות, אבל מצאתי שיש בהן גם הרבה מן המשותף. כולן עוסקות בפילוג, בשנאת חינם ובמחיר שכולם נאלצים לשלם עליה. קראתי פעם איפשהו מאמר שטוען שטבע האדם הוא לשנוא את השונה, כי זה מה שגורם לו להיות מרוצה מחייו ולהרגיש שייך למשהו. אבל קצת התעייפנו מכל השנאה והפילוג האלו, לא? לכן, מעבר לחוויית הקריאה המהנה – מצאתי את הספרים האלו רלוונטיים במיוחד לתחילת שנה וליום כיפור.
"משפט בוונציה" מאת רוברטה ריץ' (הוצאת כנרת)
הספר השלישי בסדרת הספרים של ריץ' שעלילתם מתרחשת בשנת 1575 בוונציה – "המיילדת מוונציה" ו"המיילדת מן ההרמון", שבאופן כללי ממשיך את העלילה ודי חוזר על אותו רעיון (בהנחה שקראתם את שני הספרים האחרים). אם לא קראתם אותם עדיין – מציעה לכם לדלג אל ההמלצה הבאה, כי יש כאן קצת ספויילרים.
הפעם נפתחת העלילה בחטיפתו של מתיאו על ידי אנטוניו וצ'סקה, שנחושים לעשות הכל על מנת לזכות בהון שאותו מיועד לרשת מתיאו. חנה השבורה יודעת שחזרה לוונציה כדי לנסות ולהשיב אליה את הילד שהצילה ואימצה, היא בגדר התאבדות – גם בשל השנאה הממושכת בין הנוצרים ליהודי הגטו וגם בשל עברה והסוד שחשיפתו תכניס אותה לכלא לשנים ארוכות במקרה הטוב, או תגרום לכך שיערפו את ראשה במקרה הפחות טוב.
אבל אהבת אם היא לא תמיד עניין של קשר דם ולמרות התנגדותו של אייזק בעלה האהובה, מחליטה חנה ללכת עם הלב. וונציה לא מקבלת את חנה בסבר פנים יפות ומהר מאוד חנה מגלה שלא תמיד הזיכרונות החמים שהשארת מאחור ילוו אותך כשתחזור. היא מוצאת את עצמה די לבד, נלחמת במערכת הצדק שמאשימה אותה בחטיפת ילד נוצרי לטובת פולחן הדם שיוחס אז ליהודים ולא פחות חמור מכך, מאשימה אותה ברצח דודו של מתיאו.
נחישותה של חנה, האמת שלה ואהבתה למתיאו הופכים את העלילה למרתקת, כשברקע מתוארים הנופים של וונציה שבעיניי היא העיר הקסומה ביותר בעולם. לכן, למרות שהרעיון של העלילה קצת חוזר על עצמו, הספר עדיין מהנה, השפה עשירה והדמיון נודד למקומות אחרים ועבורי, זה כבר שווה 🙂
"השנאה שנתתם" מאת אנג'י תומאס (הוצאת כנרת)
וואו! איזה ספר! מטלטל. מרתק. חשוב. עצוב ומעורר מחשבה. בגדר חובה בעיניי!
"כשהייתי בת שתים עשרה ההורים שלי עשו איתי שתי שיחות. שיחה אחת היתה השיחה הרגילה על איך באים ילדים לעולם… השיחה השנייה היתה על מה לעשות אם עוצר אותי שוטר. אמא כעסה ואמרה לאבא שאני צעירה מידי. הוא טען שבגילי אני כבר יכולה להיעצר או לחטוף כדור. 'סטאר-סטאר, תעשי כל מה שיגידו לך', הוא אמר. 'תשאירי את הידיים שלך גלויות. אל תעשי שום תנועה פתאומית. תדברי רק שידברו אלייך.' הבנתי שזה לא צחוק. לאבא יש חתיכת פה, אז אם הוא אומר שצריך לשתוק – צריך לשתוק". ככה נפתח הפרק השני וזו אולי התמצית המדויקת ביותר שקראתי על חייהם של כהי העור בארה"ב.
גיבורת העלילה היא סטאר – נערה כהת עור בת שש עשרה שחיה עם הוריה בשכונת עוני, אך לומדת בתיכון יוקרתי "של לבנים" בשכונה סמוכה – תיכון שאליו התעקשו הוריה לשלוח אותה, כדי להגדיל את סיכויי ההצלחה שלה בחיים. והכל יחסית בסדר. סטאר לומדת להתאים את עצמה לכל אחת מהסביבות, "להישאר מתחת לרדאר". אבל אז הכל מתערער. חבר הילדות שלה קאליל נורה על ידי שוטר והיא העדה היחידה למה שקרה. היחידה שיכולה להוציא את הצדק לאור ולהוכיח לעולם שקאליל לא היה פושע, אלא נורה רק בגלל צבע עורו.
אבל זה לא כל כך פשוט. העמידה שלה לצד קאליל והצדק, אומרת למעשה שהיא צריכה "לבחור צד". היא לא יכולה עוד "לשבת על הגדר" וליהנות משני העולמות והיא יודעת את זה. זוהי בחירה לא קלה לאף אחד, בטח לא לנערה בת שש עשרה, בטח לא לנערה בת שש עשרה שמגיעה משכונה קשה וההזדמנות לעתיד טוב יותר כבר היתה מונחת ממש בכף ידה.
כן. יש לא מעט סרטים וסדרות שבהם מוצגת המציאות שבה שוטרים מתנכלים ויורים שכהי עור רק בגלל שהם כאלו, אבל בספר הזה יש הרבה מעבר לכך. לצד הביקורת והתחושות הקשות הנוגעות לגזענות ולהתנהגות המשטרה, הספר עוסק בעיניי בנקודה כואבת וחשובה בהרבה – ההתמודדות של ילדים עם הפער בין המקום שממנו באו למקום שבו הם נמצאים עכשיו. פער שכל אחד מאיתנו יכול להזדהות איתו ממקום אישי שהוא או ילדיו היו בו.
"פגומות" מאת מרטינה קול (הוצאת קוראים)
ספר בילוש קולח, שאותי הוא אמנם לא הצליח להפתיע, אבל הוא כתוב היטב ומעורר שאלות לגבי "תרבות הלייקים" של בני הנוער בימינו.
בעיירה קטנה באנגליה מתגלה יום אחד גופה מרוטשת באכזריות של תלמידת תיכון בת שש עשרה וכמה ימים אחריה נעלמת נערה נוספת, מאותה כיתה וגופתה נמצאת באופן דומה. אנני קאר היא הבלשית שממונית על החקירה, בעזרתה של הבלשית בדימוס קייט בורוז. מה שמוזר לשתיהן היא העובדה שאין שום דבר מיוחד בנערות האלה – "סתם עוד נערות" שמעלות תמונות לאינסטגרם ומקוות לגרוף הרבה לייקים. שום דבר שעלול להצביע על כך שמישהו ירצה לרצוח אותן באכזריות שכזו.
ברגע שנדמה שיש התפתחות בחקירה, נמצאת גופתה של נערה נוספת – שמאפייניה כלל אינם דומים לשתי האחרות, מה ששוב מחזיר את צוות החקירה לנקודת האפס הכה מתסכלת. ברקע, מתמודדת קייט עם תסבוכת לא קטנה בחייה האישיים כשבעלה (עבריין בדימוס) מגלה שיש לו בן שלא ידע על קיומו. בן שבעצמו מסובך עם אישה מטורללת שממנה הוא לא מוצא את האומץ ללכת.
זהירות ספוילר: בתכלס, אין ממש קשר בין שתי העלילות וקצת הרסה לי ההצצה אל הרוצח (גם אם לא מגלים מיהו). עם זאת הספר כתוב טוב וכמו שכתבתי בהתחלה – שם לנו ההורים מראה אל העולם הדיגיטלי שבו חיים הילדים שלנו.
"האיש האחרון בטהרן" מאת מארק הנשו (הוצאת קוראים)
הספר הזה יצא ככל הנראה בתזמון מושלם, קצת אחרי הצגת התכלית של ביבי עם כל הקלסרים מהכור הגרעיני באיראן – מה שמעניק לו נופח ראליסטי ואקטואלי.
עלילת הספר מתרחשת במקביל ובהצלבה בשלוש סוכנויות ביון – ישראל (המוסד), אנגליה (אס.איי.אס) וארה"ב (סי.איי.איי). כולן מנסות להשיג את המידע המודיעיני על פצצות הגרעין האיראניות, אך כל אחת מהן רוצה להיות הראשונה שתצליח לעשות זאת – מה שלא בהכרח גורם להן לשתף פעולה.
הקלפים נטרפים כשמחבל מפוצץ פצצה מלוכלכת בנמל חיפה. המוסד נחוש למצוא את האחראיים ומקבל עזרה ממקור לא צפוי – חפרפרת בסי.איי.איי. המידע שמוסרת החפרפרת למוסד הוא בעל ערך רב שמוביל את ישראל לסדרת מבצעים נועזים, אך גם מעלה את חמתם של יושבי הצמרת בסי.איי.איי שנחושים לגלות מי זה ולהעמידו לדין באשמת בגידה – מה שפותח לא מעט תיבות פנדורה שהסי.איי.איי והאס.איי.אס היו מעדיפות להשאיר סגורות.
אני חייבת להודות שחלק מהדברים היו בעיניי די בגדר "חלומות באספמיה", מה שקצת העיב על האותנטיות של העלילה. אבל אין ספק שהספר מעניק הצצה מסקרנת ביותר לפעילות החשאית של כל אחת מסוכניות הביון וגם של מקבלי ההחלטות באיראן.
עד כאן להפעם. מאחלת לכולנו שנה טובה, עם קצת יותר סובלנות אחד לשני.
