הספר "האומנת", מאת אמה רוס (הוצאת תכלת) לקח אותי למחוזות רחוקים באנגליה. שם, בתוך האחוזות הגדולות בעיירות הקטנות, הכל קורה וכלום הוא לא בהכרח כמו שהוא נראה.
סיפור חייהם של סרפין, אחיה התאום דני ואחיהם הגדול אדווין יכל להיות עוד סיפור על משפחה עשירה באנגליה, שחיה באחוזה גדולה בעיירה קטנה ומחזיקה באחוזה נוספת בעיר. אבל 'לא כל מה שנוצץ זהב הוא' וכשפותחים תיבת פנדורה אף פעם אי אפשר לדעת מה יצא ממנה ולאן זה יוביל.
כך בדיוק קרה גם להם. לאחר מות אביהם האהוב, מתרפקת סרפין על אלבומי התמונות המשפחתיים. שם היא נתקלת בתמונה אחת שמשנה את הכל – תמונה מיום הלידה שלה ושל אחיה התאום דני, שבה מצולמים שני הוריה, מחויכים ומאושרים יחד עם התינוק הזעיר. אבל רגע, תינוק? הם הרי תאומים! איפה התינוק השני? ומי זה התינוק שמצולם בתמונה – היא או דני?
משהו בתמונה הזו פשוט לא מסתדר לסרפין ופתאום צפים אצלה כל מיני אנקדוטות קטנות ושונות שרק מחזקים את הספק ואת החשש שלה שאולי היא בכלל לא הילדה של הוריה. כל מה שהיא יודעת זה שלאדווין היה אח תאום שנפל מהצוק ונהרג כשאדווין היה קטן, שאמה התאבדה ביום שבו ילדה אותם, שסבתם פרשה עליהם את חסותה ודאגה לכל מחסורם ושלורה, האומנת שגידלה את אדווין עזבה מיד לאחר שהיא ודני נולדו.
היא מחליטה לגלות את האמת מאחורי התמונה הישנה, לא ממש למורת רוחם של אחיה ושל סבתה. ככל שהיא מתקדמת לכיוונה, כך היא מבינה עד כמה היא לא מבינה כלום לגבי מה שקרה שם, מאחורי חומות האחוזה המשפחתית המפוארת.
היא מצליחה לאתר את לורה, שנשבעת לה שהיא הילדה שנולדה לאמה, אבל את סרפין זה לא מרגיע. אם היא הילדה שבתמונה אז איפה אחיה? ואם הוא הילד המאומץ, אז למה סבתה הבטיחה את אחוזת ילדותם לאחיה דני ולא לה? בכל פעם שהיא חושפת טפח מהסיפור, היא מגלה שהוא מסתיר מאחוריו טפחיים והעלילה הולכת ומסתבכת עד לסוף המפתיע.
הסיפור עצמו מסופר במקביל מנקודת מבטה של סרפין בהווה ומנקודת מבטה של לורה בעבר, כך שהקורא עוקב אחר ההתרחשויות "בזמן אמת". אני מודה שאותי באופן אישי זה טיפונת ביאס, כי הבנתי מה קורה שם יחסית מהר מאוד, אבל הספר כתוב נפלא, זורם וקליל ונהניתי מאוד לקרוא אותו.