לנוגה יש חיים שאפשר להגדיר כחיים בורגניים ממוצעים ונוחים: היא נשואה לברק, מנהל בכיר בחברת השקעות ועובדת בעבודה שהיא אוהבת כמדריכה במרכז לקרמיקה. יש להם כלבה בשם ברטה ושני ילדים – צליל נערה מתבגרת ודעתנית, ושי ילד מופנם וקצת חסר ביטחון בתחילת גיל ההתבגרות. הם גרים בוילה גדולה במרכז הארץ ובסך הכל מנהלים חיי שגרה סטנדרטיים למדי.
אבל כשמביטים פנימה מגלים שהבסיס לכל המעטפת החיצונית היציבה הזו של חייה, הוא בסך הכל מגדל קלפים שמאיים לקרוס מכל משב רוח. בתוך תוכה, במודע או שלא במודע, נוגה יודעת את זה (או לפחות מרגישה). אז היא נזהרת. מקפידה לגדל קוצים של קיפוד ולהתכדר לתוכם בכל פעם שמגיע איזה משב רוח קל שמאיים לערער את יציבות מגדל הקלפים של חייה.
גם ברק כבר מכיר היטב את "מוד הקיפוד" הזה שלה ויודע להכיל אותו. במובנים מסוימים ככה הוא הכיר אותה, כך שאתגר ליטוף הקיפוד לא זר לו ואולי אפילו קצת מגדיר את מערכת היחסים ביניהם. מעין סטטוס קוו ששניהם לא רוצים להפר.
אבל בחיים כמו בחיים, לא באמת אפשר להישאר מוגנים לנצח. בטח שלא מפני משבי רוח שאין לנו שום שליטה עליהם. והרגע הזה שבו מצליח משב רוח קטנטן לחדור מבעד לסדק ולאיים על מגדל הקלפים שבפנים לא פוסח גם על נוגה…
כאן, בנקודה הזו בדיוק, נפתח הספר 'איך ללטף קיפוד' שכתבה בכישרון רב מור אסאל (הוצאת נופך ספרים)!
בואו נחזור רגע להתחלה…
הספר נפתח בתיאור של אישה (אפילו בלי שם עדיין) שעומדת על שפת הרציף וממתינה לרכבת שתיקח אותה הביתה. הרכבת שלה קצת מאחרת, ממתינה לרכבת אחרת שתצא מהרציף. העיניים שלה, כמו שקורה לכל מי שממתין למשהו, משוטטות על חלונות הרכבת שעומדת ברציף, בזמן שהיא חושבת על הילדים שלה, על היום שעבר ועל כל הדברים שהיא עוד צריכה לעשות כשתגיע הביתה. אבל אז היא מבחינה בהם… פנים מוכרות, מוכרות מידי, שנדמה לה שהיא רואה מאחורי אחד החלונות של הרכבת.
היא אמנם רואה רק את הפרופיל שלו, אבל זה מספיק "את הפרופיל הזה היא מכירה מבעד לכל חלון שבעולם… כלומר, אם זה באמת הוא…". היא נשארת לעמוד על הרציף כשהרכבת נוסעת ובתוכה האדם עם הפרופיל הכה מוכר לה – "יכול להיות שזה אוהד?"
זהו. אחרי כל השנים שבהם הקפידה לשמור על עצמה ולא לתת לשום משב רוח לחדור מבעד לקירות הבטוחים של ליבה, דווקא הרגע הזה הקטן והכה מינורי, מצליח לערער את הבסיס הארעי שעליו בנויים חייה. רגע קטן אחד שלא מאפשר לה להתכדר יותר ומאלץ אותה להתמודד עם דברים שניסתה בכל כוחה לשכוח: הילדות בקיבוץ (בתקופה שעוד גידלו ילדים בבתי ילדים), יחסיה המורכבים עם הוריה, שירותה הצבאי, הסטוץ שהשתבש, האהבה הגדולה שלה ושל אוהד ובעיקר – מה שהרס אותה.
חיים שלמים שמזוקקים בספר הזה כמו דפדוף באלבום תמונות. עלילה שאמנם מתארת את הסיפור הספציפי של נוגה, אבל בעצם מספרת את הסיפור של כולנו: הדברים שעיצבו אותנו, הבחירות שעשינו, הפניות שלקחנו, היחסים עם ההורים ועם הילדים שלנו, מה שרצינו ואיפה שאנחנו היום.
הפשטות המורכבת הזו, יחד עם הכתיבה הקולחת והעריכה המקבילה שהזכירה לי קצת את הסגנון הפרוידיאני של הסדרה (המשובחת!) "החיים עצמם" – הופכים את הספר הזה לספר שאי אפשר להפסיק לקרוא. כזה שלא מעיק מידי על הלב אבל כן נוגע בו. קצת כואב, קצת עצוב, קצת אופטימי וקצת משקף מחשבות (כי כולנו קצת קיפודים).
נהניתי מכל שנייה של קריאה ואפילו קצת התבאסתי כשסיימתי לקרוא אותו. מומלץ בחום!
