יצא לכם לחשוב פעם מה עומד מאחורי כל אותם חפצים זרוקים ברחוב? האם הם אבדו למישהו? האם מישהו זרק אותם בכוונה? האם הם היו משמעותיים עבורו, או סתם חסרי חשיבות? האם מישהו מתייסר על שאיבד אותם?
המחשבות האלו הם בעיניי הקסם שמאחורי עלילת הספר "שומר הדברים האבודים", מאת רות הוגאן (הוצאת עם עובד) ספר חמוד, מלא דמיון ובריטי מאוד.
הכל מתחיל מאנתוני – סופר קשיש ונחמד שמתגורר לבדו בבית אחוזה חמים ונעים. איש אינו יודע שאנתוני איבד את ארוסתו בתאונה, יום לפני שהיו אמורים להינשא ויחד איתה איבד גם את השרשרת שנתנה לו.
אנתוני שבור הלב לא מצליח לסלוח לעצמו על האבדן של השרשרת שהייתה המזכרת היחידה ממנה, ומחליט לאסוף ולתייג כל חפץ אבוד שהוא מוצא – מתכשיטים, דרך קוקיות שבורות ועד קופסה שבה, כך הוא חושד, יש אפר של בן אדם. אולי כך הוא יצליח לאתר את השרשרת האבודה ואם לא – לפחות לעזור לאנשים כמוהו שאיבדו משהו יקר ערך.
במשך שנים אנתוני אוסף את כל הפריטים, מדביק לכל פריט תגית עם המקום והתאריך שבו הוא נמצא ומחבר סיפור על האנשים שאיבדו אותו ועל הקשר שלהם אליו. את כל ערמת הדברים האבודים הוא שומר בחדר העבודה שלו – החדר היחיד שאליו אסור ללורה, עובדת הבית המסורה שלו, להיכנס.
על ערש דווי מחליט אנתוני להוריש ללורה את אחוזתו יחד עם משימה כמעט בלתי אפשרית – להשיב את הדברים האבודים לבעליהם.
המשימה אינה פשוטה, אך לורה מחליטה לנסות ולהגשים את צוואת הבוס האדיב שלה. לשם כך היא נעזרת בפרדי הגנן ובסאנשיין הנערה השכנה ממול עם תסמונת הדאון (או "תזמורת דאון" כמו שהיא מכנה את זה), אבל ככל שהם עסוקים יותר במשימה, כך הם מגלים עוד ועוד דברים על החפצים, על אנתוני, על הסיפורים שכתב וגם על עצמם.
אהבתי: את הדמיון העשיר של הסופרת (וגם של אנתוני), את הצוהר לקסם של הדברים הברורים מאליו ובעיקר את דמותה של סאנשיין שמעניקה הצצה לעולמם הפנימי המופלא של אנשים עם תסמונת דאון.
פחות אהבתי: את החלקים שערבבו דמיון ומציאות (רוחות רפאים למשל).
חמוד וקליל…
