חושבים שיום האישה מיותר? תקראו את הספר הזה!

יש לי תחושות מעורבות לגבי יום האישה (באופן דומה לאלו שיש לי לגבי מצעד הגאווה למשל): מצד אחד אין ספק שלאורך כל ההיסטוריה נשים נלחמו בחירוף נפש של ממש להשיג זכויות שלגברים הגיעו כברירת מחדל רק מעצם היותם גברים, ושגם בשנת 2019 השוויון בין נשים לגברים רחוק מלהתקיים. אבל מהצד השני האם עצם הקרנבל הזה הוא לא ירייה ברגל? בואו נודה על האמת – רובו סובב סביב שופינג ומבצעים מעצבנים, שרק מדגישים את הסטיגמה "הנשית" ולדעתי מגדילים עוד יותר את הפער. האם זו הייתה מורשתם של הנשים מעוררות ההשראה שפרצו עבורנו את הדרך? אני לא בטוחה.

אבל… יש לי גם מה לומר לכל אלו שטוענים שצריך לבטל את היום הזה לחלוטין – אתם טועים ובגדול! אם אנחנו הנשים לא נילחם על הזכויות שלנו, נזכיר לכם (הגברים והנשים) שאנחנו יכולות, שמגיע לנו, שאנחנו צריכות להיות שוות – זה פשוט לא יקרה! הגברים עדיין מחזיקים ברוב תפקידי הכוח וכל עוד זה כך, לנצח נהיה בסכנה. מיותר לציין בהקשר הזה את השחתת המודעות עם דמויות חברות הכנסת…

ועוד דבר – צריך לזכור שיום האישה הוא יום בינלאומי ובעוד אנחנו, הנשים הישראליות, מרימות זעקה על מספר הנשים ברשימות לכנסת – במדינות אחרות יש נשים שנלחמות על עצם קיומן. שמבחינתן להילחם על מספר הנשים בכנסת רחוק כל כך מהמציאות שהן אפילו לא מעזות. מבחינתן – המלחמה היא על האפשרות לחיות כאישה. על האפשרות לחיות גם אם את לא ממש עונה על "ההגדרות של אישה".

בזה בדיוק עוסק הספר המופלא "תישארי איתי" של איובאמי אדבאיו (הוצאת 'אחוזת בית').

יש מצב שזה אחד מהספרים הטובים שקראתי!

כשרק הכירו, יג'ידה ואקין היו צעירים משכילים שלמדו באוניברסיטה (שם הם גם נפגשו לראשונה). זו הייתה אהבה ממבט ראשון וכצעירים אופטימיים גם הם היו בטוחים שזה כל מה שצריך… הם התחתנו וחיו באושר, שלא נמשך הרבה זמן.

במשך שנתיים יג'ידה לא מצליחה להרות ולמרות שאקין אוהב אותה באמת, היא מרגישה לא שווה, לא אישה. התשוקה להפוך לאם הופכת להיות כל מטרתה בחיים והיא עושה הכל כדי להגשים את החלום הזה, לרבות ביקורים אצל מכשפים, רופאים ואנשי רוח הזויים. אבל כלום לא עוזר, ההיריון לא מגיע, יג'ידה מתוסכלת, סובלת מדיכאון חמור שגורם לה לדמיין שהיא בהיריון, חמותה לוחצת עליה ומדגישה בפניה את "תפקידה האמיתי" כאישה וכרעיה, הנשים האחרות של אביה מעקמות פרצופים ואקין – סובל בשקט, תומך בה, מנסה לצודד בה ככל האפשר גם אל מול בני משפחתו.

כשחמותה של יג'ידה מגיעה עם "הרעיון" להשיא לבנה אישה שניה, יג'ידה בולעת את הצפרדע, מתוסכלת, עצובה, חשה נבגדת, אבל גם מבינה שאין לה ברירה – היא חייבת להעניק לבעלה את האפשרות להיות אב. זה ייעודו ואת ייעודה שלה היא לא מצליחה להגשים. אז היא שותקת וסובלת בשקט, בזמן שאקין, שבאמת אוהב אותה, עושה הכל כדי להוכיח לה שהיא זו שהוא אוהב – הוא משכן את פונמי אשתו החדשה בבית נפרד ובקושי מבלה איתה, אבל כשאישה מרגיה שהיא לא אישה – לא משנה מה יגידו אחרים.

ואז, באחד מסופי השבוע שבהם אקין לא נמצא בבית, מגיע לביקור אחיו הסורר וספק מפתה ספק אונס את יג'ידה. כשאקין חוזר למחרת, יג'ידה כל כך מלאת רגשות אשם שהיא מקיימת יחסי מין גם איתו וראו איזה פלא – היא נכנסת להיריון ואין קץ לאושרם של אקין ויג'ידה שנזכרים שוב איך הכל התחיל ואט אט חוזרת אליהם האמונה ש"האהבה תנצח".

כשבנם מת ממחלה גנטית, יג'ידה חשה שעולמה חרב עליה והכל מתחיל מחדש, רק עם הרבה יותר עצב והרבה יותר לחץ כי היא הרי כבר הצליחה פעם אחת… היא מצליחה להרות פעם נוספת ורק לאחר שהיא יולדת את ביתה השנייה היא מגלה שגם היא נושאת את אותו גן. בנקודה הזו מתחיל כל מגדל הקלפים שעליו מתבססים חייה לקרוס.

מעטפת שקרים נוראית נחשפת בפניה והנטל של כל הגילויים החדשים, יחד עם הדאגה לביתה והידיעה הכה עמוקה שלה שהנה, היא עומדת לאבד גם אותה, הם שגורמים לה לקרוס, לעזוב את הכל ואת כולם ולברוח למקום אחר, חדש.

15 שנה אחרי, כשהיא מוזמנת להלוויית אביו של אקין, נפתחים כל הפצעים (שלא באמת הגלידו) ומאלצים אותה ואת אקין להתמודד עם המציאות של חייהם – מציאות שהחלה כהבטחה גדולה ונגמרה בהתרסקות.

הסופרת, איובאמי אדבאיו, נולדה, גרה וכותבת מניגריה והעובדה הזו מורגשת בכל אות בספר, החל מתיאורי המקומות ועד לאהבה של התרבות לצד הביקורת הלא פשוטה שיש עליה. הקריאה בספר לקחה אותי למחוזות אחרים שלא הכרתי. מחוזות מסקרנים, יפייפיים, אבל גם לא פשוטים למחייה (בעיקר עבור הנשים).

ספר מקסים ומעורר מחשבה, שהזכיר לי במובן כלשהו, למה יום האישה (בדומה למצעד הגאווה) הוא ממש לא יום "חגיגה" אלא יום של מאבק. יום אמביוולנטי משהו, שמזכיר לכולנו שהדרך לשוויון זכויות עוד ארוכה. והדרך? ציון יום האישה באמצעות חגיגות והתמקדות בנשים "שעשו את זה" – זו אולי התכונה "הנשית" שאני הכי אוהבת – אפשר לזעוק גם ממקום חיובי ולא רק במלחמות, שפיכות דמים וזעם.

יום האישה מעצים, לכולנו, בכל רחבי העולם…