דף הבית » כל הכתבות » תרבות » ספרים » "לרגל הנסיבות": ספר שמתמצת את מורכבות החיים, כילדה לאימא שהיא הניצולה הכמעט יחידה ממחנה ההשמדה בלז'ץ

"לרגל הנסיבות": ספר שמתמצת את מורכבות החיים, כילדה לאימא שהיא הניצולה הכמעט יחידה ממחנה ההשמדה בלז'ץ

רומן פסיכולוגי מרתק שמגולל את סיפור הישרדותה הבלתי ייאמן של ברכה ראופמן (לבית בר) ז"ל, אחת משלושת הניצולים היחידים ששרדו את מחנה ההשמדה בלז'ץ, מנקודת המבט של 'הדור השני'

אלברט איינשטיין הוא זה שנשא על דגלו את תורת היחסות ולימד אותנו שהכל יחסי. זה נכון כמובן לגבי מדדים פיזיים, אבל זה גם נכון לא פחות לגבי זיכרונות, חוויות, התמודדות, ערכים ומוסר. ואת התובנה הזו מעביר בצורה מופלאה הרומן "לרגל הנסיבות" של רוית ראופמן (הוצאת כנרת זמורה).

ספר שמשלב את סיפור הישרדותן של אם ניצולת שואה ובתה, שנולדה אמנם בארץ אבל חיה עם הצל הכבד שמאפיין את 'הדור השני לשואה'. רומן פסיכולוגי מרתק ממש, שמעבר לסיפור עצמו (שמייד אפרט עליו), ממחיש היטב את רעיון היחסיות שטמון בעובדה ש'דברים שרואים מכאן לא רואים משם' ומוכיח שההיסטוריה היא חלק בלתי נפרד מה-DNA שלנו. ושלא משנה כמה רחוק נברח או כמה דורות יעברו – אנחנו לא באמת יכולים להתחמק מהעבר שלנו וגם לא ממש מהעבר של בני המשפחה ויתר הסובבים אותנו.

כאן חשוב לי לציין שלמרות שהכותרת מדברת על סיפורה הבאמת בלתי יאומן ולא מוכר של ניצולת השואה ברכה ראופמן ז"ל, ששרדה בזכות חסידת אומות העולם יוליה פפיאק – הסיפור שלה הוא רק חלק מעלילת הספר ובמובנים מסוימים, אפילו לא החלק העיקרי. מעין 'תפאורה' שנמצאת שם "רק" כרקע, אבל מכתיבה למעשה את כל השתלשלות העניינים וזה גם אולי סוד הייחוד של הרומן הזה.

העלילה בקצרה

כשאימא המבוגרת של נוגה, פסיכולוגית קלינית מוערכת, נופלת במקלחת, נוגה עולה לאוטו ונוסעת אליה. בדרך היא מקבלת שיחת טלפון שבה היא מתבשרת על כך שאחת המטופלות שלה, נערה עם רקע פסיכולוגי מורכב ניסתה להתאבד, ובהחלטה של רגע היא בוחרת לעשות סיבוב פרסה ולנסוע אל המטופלת שלה במקום אל אימה.

על פניו מדובר בסיטואציית 'צומת' כמעט יומיומית שכולנו מכירים שצורה כזו או אחרת, אבל עבור נוגה מדובר בהחלטה שהיא הרבה הרבה מעבר. החלטה שמשקפת את כל המורכבות הפסיכולוגית שלה עצמה, גם אם בשלב הזה אפילו היא לא ממש מודעת אליה: מלחמה פנימית ואינסופית שבמהלכה היא מנסה לברוח רחוק ככל האפשר (האמנם?!) מהקשר הכה הדוק עם אימה שלה, על כל מה שהיא מסמלת ומכל מה שהיא מזכירה.

בהיבט הפסיכולוגי, דווקא החלטת הפרסה המודעת הזו של נוגה, גורמת לה להתמודד עם כל אותם שדים שמהם ניסתה לברוח כל חייה ולפתוח את תיבת הפנדורה שאותה הקפידה להשאיר נעולה. וממש כמו בסיפור על תיבת הפנדורה המקורית, גם כאן, ברגע שהמנעול נפרץ כבר אי אפשר להחזיר את הגלגל לאחור.

כך, לאט לאט, נחשפת נפשה המורכבת של נוגה. נפש של ילדה שגדלה בקיבוץ עם אימא ניצולת שואה שבחרה לא לדבר על התקופה ההיא, עם אבא שנעדר, אח שנפטר כשהיה קטן, אהוב נעורים שנעלם ואחים שחוו יחד איתה את אותה ילדות ודיברו באותה "שפת אם", אבל עיבדו אותה אחרת לגמרי.

כל התהליך שעוברת נוגה, מגיע כאמור על רקע סיפור ההישרדות יוצא הדופן של אימא, שמבוסס על סיפורה האמיתי של ניצולת השואה ברכה ראופמן (לבית בר) ז"ל, חמותה של רוית ראופמן. אחת משלושת הניצולים היחידים ששרדו את מחנה ההשמדה בלז'ץ – מחנה ההשמדה הראשון שפעל במסגרת "מבצע ריינהרד" ושבו נרצחו לפחות 450 אלף יהודים. ברכה ראופמן היא אחת משלושת הניצולים היחידים(!) ששרדו אותו, בזכות חסידת אומות העולם יוליה פפיאק שהסתירה אותה בתוך בור מתחת לאפם של הנאצים. אני ממליצה לכם לקרוא את העדות שלה בארכיון 'יד ושם' (עמוד 30).

הסיפור של ברכה, או רותי אימא של נוגה בספר, מתואר כהבזקי זיכרונות לא קלים לקריאה (וגם לא קלים לנוגה). הנה למשל אחד התיאורים מתוך הספר שממחיש גם את הסיפור עצמו וגם את ההתמודדות של נוגה:

"בלז'ץ. מחנה קטן בעל חזות פסטורלית. קילומטר רבוע אחד, מוקף גדרות שענפים נשזרו בהן, וסביבן ניטעו עצים. אין איש יודע מה קורה מאחורי הגדרות… אמא ראתה את הרכבות העמוסות הנכנסות מהשער הצפוני, וראתה גם את האנשים המובלים אל הצריפים, שבהם אולצו להתפשט ולאחסן את חפציהם, אשר כפי שהובטח להם, יוחזרו אליהם במהרה, אחרי שיתקלחו ויחוטאו. היא ראתה איך מפרידים את הגברים מהנשים, איך תולשים את התינוקות מהאימהות ואיך הילדים פתאום נעלמים. כאילו מישהו עשה הוקוס פוקוס ופשוט העלים אותם. רגע יש, רגע אין… היא לא ראתה את השביל המגודר משני צדדיו, ה"מנהרה", בו הובלו האנשים עירומים… היא לא ראתה גם את הצינורות שחוברו לצריפים, ואת הפתח להוצאת הגוויות. היא כן שמעה את הצעקות. עד אליה הגיעו הצעקות… אמא זכרה שאסור לשים ידיים על האוזניים. היא זכרה מה אמרו לה ולסבתא ביום ההוא בקרוסלה בלבוב, וזכרה שכשהתזמורת מנגנת, צריך להקשיב… ואמא הקשיבה. אבל היא לא מחאה כפיים. לא היה צריך. גם לא היה מי שימחא כפיים. כל האנשים נעלמו, הצעקות פסקו, ובמקומן הגיע הריח. את זה אמא הבינה מיד: על הריח לא שואלים".

ואיך מגיבה נוגה כשאימא שלה מגוללת בפניה את הסיפור הזה? היא ממש מרגישה שהיא נחנקת: "אוף. איזה סיפור מעיק. ביקשתי מאמא שכשהיא מתארת לי את מה שקרה שם, שתדלג על העניין של הריח…".

סיבוב הפרסה של נוגה והפגישה הטעונה עם האחים שלה שבה בעקבותיה, מעלה אצלה לא מעט זיכרונות ילדות ומציף תחושות סותרות של געגוע ואהבה מצד אחד לכעס ואשמה מצד שני. כעס על האם שבחרה לא לחשוף את ילדיה לטראומה שעברה כדי להגן עליהם, אבל כתוצאה מכך גרמה להם לחיות תחת עננת צל כבדה מנשוא. וכשהכל צף, נחשפים גם דברים שנשמרו בסוד במשך שנים ושלא במודע, עיצבו את חייה ובחירותיה של נוגה.

לא אעשה כאן יותר מידי ספויילרים, אבל ממש כדאי לכם לקרוא את הספר הזה. תיאורי השואה שבו לא קלים לקריאה ודי מטלטלים, אבל יש בו הרבה הרבה מעבר. זהו ספר על ההישרדות של ילדה קטנה בשואה ועל ההישרדות של ילדה שהיא דור שני לשואה; על הרצון שלנו כהורים להגן על הילדים שלנו לעומת הנזק שמעטפת ההגנה הזו עלולה לגרום להם; על הצורך לדעת את האמת לעומת החשש ממנה, אמת שהיא "כמו אש. צריך למצוא תמיד את המרחק הנכון. אי־אפשר ממש לגעת בה.”; או בקיצור – ספר על החיים ועל המוות ועל מה שביניהם.

Scroll to Top