ב-27 במרץ 1944, כתבה אנה פרנק סיפור קצר בשם "הפסקת צהריים" ("Lunch Break") שמתאר את אחת מהפסקות הצהריים השגרתיות בתקופה שבה שהתה במחבוא שבעליית הגג – הנה התרגום שלו:
>> קראו עוד על קובץ הסיפורים הקצרים של אנה פרנק
השעה שתים עשרה וחצי. כל הצוות נושם בחופשיות עכשיו. לפחות עכשיו מר ואן מארן, האיש עם העבר המסתורי, ומר דה קוק הלכו הביתה. למעלה אפשר לשמוע את חבטות ניקוי האבק של הגברת, על השטיח היפה והיחיד שלה. מרגו תוחבת כמה ספרים מתחת לזרועה והולכת לחנך את "הילדים שמתקשים לעמוד בקצב", כי ככה נראית פפר {שם המשפחה של מרגו}.
פים יושב בפינה עם חברו המהיר דיקנס, רק כדי למצוא קצת שקט ושלווה איפשהו. אימא ממהרת למעלה לעזור לעקרת הבית שעסוקה בעבודותיה ואני הולכת לשירותים, לסדר את עצמי קצת, יחד עם האישיות שלי.
רבע לאחת. כולם זורמים פנימה. קודם מר גיס, אחר כך קליימן או קוגלר, בפ ולפעמים מיפ לקצת.
השעה אחת. כולם יושבים ומאזינים בדריכות ל-B.B.C. כולם נאספים סביב הרדיו של התינוקות. אלו הרגעים היחידים שבהם חברי הבית האחורי אינם מפריעים זה לזה, שכן האדם המדבר הוא מישהו שאפילו מר ואן פלס אינו מעז לסתור.
אחת ורבע. ההגשה הגדולה. כל אחד מלמטה מקבל כוס מרק, ואם במקרה יש קינוח, אז גם חלק ממנו. מר גיס מתיישב מרוצה על הספה או נשען על שולחן הכתיבה. העיתון, הספל שלו ובדרך כלל החתול לידו. אם משהו משלושת אלה חסר, הוא לא מהסס למחות. קליימן מספר לנו את החדשות האחרונות מהעיר והוא אכן מקור מצוין לכך. קוגלר מגיע שוקק במעלה המדרגות. נקישה קצרה וקשה על הדלת והוא נכנס, משפשף את ידיו, בהתאם למצב הרוח, הוא עליז ודברן או רע מזג ושקט.
רבע לשתיים. הסועדים קמים והולכים לענייניהם. מרגוט ואימא שוטפות את הכלים, מר וגברת ואן פלס הולכים לספה, פיטר הולך ללופט, אבא על הספה, גם פפר ואנה מתחילים לעבוד. עכשיו מגיעה השעה השקטה מכולן, שבה כולם ישנים. אף אחד לא מפריע. פפר חולם על אוכל טעים, כך בדיוק נראית ההבעה שלו. אני לא ממשיכה לחפש הרבה, כי הזמן עף ובשעה ארבע יעמוד הרופא הפדנטי עם שעון ביד, כי אני בדקה אחת איחור.
