הוא עשה את זה! עומר שלי רץ בריצת המרתון הראשונה שלו!
ביום שישי האחרון התקיים מרתון תל אביב. מאוד רציתי לרוץ את החצי, אבל זה לא יצא מכל מיני סיבות, אז החלטתי לפרגן את המרוץ הזה לדור ההמשך שלי – עומר.
במירוץ נייקי הוא ביקש נורא לרוץ איתי ואי אפשר היה (בכל זאת, הוא רק בן 7.5), אז הפעם הוא רץ במקצה מיני מרתון צ'ופה צ'ופס – במסלול של ה-840 מטר, ואני עודדתי.
מבחינה ארגונית של המרוץ היו הרבה בעיות: לא היו מספיק חולצות לילדים – כשהלכתי לקחת את הערכה מהמתחם שנבנה במיוחד בכיכר רבין, היו לילדים רק חולצות במידה 18, שזה ענק, חצי מהמחשבים שם לא עבדו ובאלו שכן, הנציגים לא מצאו פרטים. נתנו לנו מספר של המרוץ הקצר יותר (420 מט') ובקיצור – למארגני המרוץ יש קצת מה ללמוד ממארגני מרוץ הלילה של נייקי.
אבל הכל נשכח ביום המרוץ עצמו. קמנו בבוקר, עומר התרגש מאוד ולבש בשמחה את חולצת המרוץ. חנינו במרחק סביר מנקודת הזינוק (מזל שאנחנו גרים קרוב) והלכנו ברגל. היה כיף לראות את כל הרצים עם החולצות הירוקות צועדים להם בהתרגשות לכיוון רוקח. אני מתה על האווירה הזו (ובכלל לא אכפת לי שיחסמו בשביל זה את העיר).
כשהגענו זימנו את ילדי מקצה מיני מרתון צ'ופה צ'ופה ל 420 מ' אל קו הזינוק. עומר רצה לרוץ את המקצה הארוך (זה שאליו נרשמנו), אז עמדנו בצד ועודדנו את הרצים. כל ילד יכל לרוץ עם מבוגר אחד לצידו והיה פשוט מקסים לראות את כל הקטנטנים האלו רצים עם ההורים שלהם. ההתרגשות באוויר הייתה גדולה ושום חום או צפיפות לא העיקו על זה.
ואז, אחרי שני מקצי 420 מ', הגיע המקצה שלנו. נעמדנו על קו הזינוק, עומר אחז בי בהתרגשות גדולה ועם שמיעת יריית הזינוק התחלנו לרוץ.
אני מודה שחשבתי שבאמצע הדרך הוא יתעייף. בכל זאת ריצה ראשונה, חם וזה ארוך יחסית לילד בן 7.5… אבל לא! הוא רץ עד לנקודת הסיבוב, הסתובב וחזר לנקודת הסיום. רצנו יד ביד ורק בשביל לראות את האושר והחיוך על הפנים שלו כשסיים היה שווה לוותר על ריצת החצי מרתון שלי (מרוץ הבא – מבטיחה…)
ביציאה חולקו לרצים הקטנים בקבוקי מים וכמובן – מדליה! "אמא", הוא אמר לי בעודו עונד את המדליה, "הרווחתי את המדליה הזו ביושר. בשנה הבאה אני רוצה לרוץ איתך את המרוץ של הגדולים, זה היה ממש קלי קלות". אלוף כבר אמרתי?!
היה באמת כיף. כל הכבוד לצ'ופה צ'ופס על היוזמה והחסות למיני מרוץ המתוק הזה. מחכה כבר למרוץ הבא.
