בסוף השבוע שודר ב-yes הסרט ״לזכור את הטיטאנים״ (Remember the Titans), בכיכובו של דנזל וושינגטון האגדי, וגרם לי לחשוב ולהבין כמה דברים…
הסרט מבוסס על סיפור אמיתי ועוקב אחר קבוצת הפוטבול ׳טיטאנים׳, בשנות השבעים. הוא מתרחש בעיירה מעורבת, בה חיים שחורים ולבנים זה לצד זה, בימי הגזענות של ארצות הברית. הם לא מעורבים – לומדים בבתי ספר שונים, לא מתרועעים אחד עם השני ואין שום קשר ביניהם.
ראשי העיירה מחליטים, כחלק ממה שקורה באותם ימים, להפוך את בית הספר הציבורי לבית הספר מעורב של שחורים ולבנים ולאות של רצון טוב (מעל פני השטח כמובן), הם ממנים את בון הרמן "השחור" להיות מאמן קבוצת הפוטבול המדשדשת של בית הספר, במקומו של ביל יואסט הלבן.
בדרכו הייחודית, מצליח בון לגבש את הקבוצה, לאחות בין שחורים ולבנים, לגרום להם להתנהל כקבוצה אחת ובעיקר- גורם להם לאהוב אחד את השני אהבת אחים אמיתית.
וכך, למרות הקשיים, המהמורות, הפוליטיקות והאגו הופכת הקבוצה לאחת הקבוצות המצליחות שזוכה גם להיכנס לדפי ההיסטוריה של ארצות הברית.
למה אני מספרת לכם את זה עכשיו? בגלל שהסרט אולי התרחש בשנות השבעים, אבל מבט אחד על מה שקורה לאחרונה במגרשי הספורט וקל מיד להבחין שלא הרבה השתנה מאז. הגזענות והאלימות במשחקי בית״ר ירושלים בכדורגל, האלימות של אוהדי הפועל תל אביב בכדורסל במהלך הדרבי התל אביבי ועוד.
ולמה? לא חבל? בספורט יש כל כל הרבה דברים יפים שכדאי להתעסק בהם, הרבה יותר מאשר צבע השחקן או גזעו. ספורט הוא דרך מצוינת לשמש כור היתוך. למה לא לנצל את זה? למה לא ליהנות מהספורט בלי להכניס אליו גזענות? למה לא לתת לספורט להפוך אותנו לאנשים ״שרואים את הנשמה שמאחורי הצבע״?
אני ממליצה בחום לכל אוהד ספורט, לכל מאמן ולכל ספורטאי לראות את הסרט הזה, ׳לזכור את הטיטאנים׳ ואולי, אולי משהו כאן ישתנה לטובה, כי אפשר. עובדה!
