הסרט "פלא" הוא ללא ספק אחד מהסרטים המופלאים והחשובים שנעשו. נוגע ללב, מלא מסרים ותובנות בכל כך הרבה רבדים ועשוי נפלא!
הסרט, שמבוסס על הספר "פלא" מאת ר"ג פלאסין מסתכל לחיים בעיניים ומצליח להציף את ההתמודדות עם ילד חולה/ נכה/ שונה במשפחה, לא רק מנקודת המבט של הילד, אלא גם מנקודות מבט אחרות ורבות כל כך, שלרוב אנחנו בכלל לא מייחסים להם חשיבות. ואולי זה כל הקסם שבו!
כהורים אנחנו שואפים להעניק לילדים שלנו חיים טובים וחוויות מאושרות. ילד חולה, נכה, עם רגישות רפואית, עם צרכים מיוחדים ואפילו – עם הפרעות קשב וריכוז או סתם ילד מופנם – גורמים לחושים שלנו להידרך ולנו, לעשות הכל כדי לעזור לו. אבל הדבר היחיד שעליו אין לנו שליטה, זה ההתמודדות החברתית שלו. כאן אנחנו כמעט חסרי אונים – יודעים שעליו לצאת מהבועה המשפחתית החמימה והמקבלת ולהתמודד עם העולם האמיתי (הדי מרושע לעיתים) ולא באמת יכולים לעזור לו… ועל זה בדיוק הסרט!
גיבור הסרט הוא אוגי – ילד בן 9 שנולד עם עיוות חמור בפנים ונאלץ לעבור ניתוחים רבים, שאמנם השאירו אותו בחיים ועזרו לו לראות ולשמוע, אבל גם הותירו בפניו עיוותים וצלקות רבות. עד כיתה ד' למד אוגי בבית, בעזרת אימו המסורה (ג'וליה רוברטס) וכשהגיעה העת לעלות לחטיבת הביניים החליטו הוריו לשלוח אותו לבית ספר רגיל. שם, ביום הלימודים הראשון, גם באמת מתחיל הסיפור.
סיפורו של אוגי – שנאלץ להתמודד עם הדבר הקשה ביותר בחייו, להוריד את המסכות (תרתי משמע) ולהשתלב בחברת ילדים "רגילים", על כל המשתמע מכך. וזה לא קל! ממש כמו בחיים ילדים הם ילדים ואוגי "זוכה" לקבלת פנים מלאת סקרנות, מבטים נעוצים בו, שמועות מרחפות מעל ראשו ולא מעט עלבונות והצקות. אוגי, שבוחר להרכין ראש ולא להגיב, מוצא את עצמו לבד…
סיפורה של ויה – אחותו הגדולה של אוגי, שגדלה בצל הדאגה לאחיה ומרגישה לא פעם שהנסיבות הפכו אותה לשקופה. היא אוהבת את אח שלה ודואגת לו, אבל מתאווה לפעמים לקצת יחס ודאגה גם כלפיה. הצורך שלה להיות ילדה טובה ולא להוסיף צרות מוחשי כל כך ורק מעצים את תחושת הבדידות שאופפת אותה לפעמים.
סיפורם של ההורים – הורים אוהבים שכל חלומם הוא שהילד האהוב שלהם יהיה מאושר. הם כמובן מקבלים ואוהבים אותו כמו שהוא, אבל אין הורה שליבו לא יישבר כשיראה את הילד שלו פגוע, מושפל וכועס על העולם. במיוחד כשאין מה לעשות כדי לתקן את זה, לשאת את העול במקומו, למנוע ממנו את הכאב או להקל עליו.
סיפורם של חבריו לכיתה – זוהי אולי נקודת המבט הטעונה והמרגשת ביותר בסרט. לפעמים אנחנו ממוקדים כל כך בילד "השונה" ורוצים כל כך לעזור לו, שאנחנו שוכחים שגם הילדים מסביב צריכים להתמודד עם המצב. הפחד שלהם מהשונה. ההתלבטות בין הרצון להתחבר לאוגי (במקרה הזה) ובין ה"סטיגמה" ו"המעמד החברתי" הכה חשוב בגילים האלה. הסקרנות הטבעית שלהם, מול הצורך "להיות מנומסים ולא לשאול שאלות". והדילמה המוסרית בין מה שנכון (הרצון לעזור לאותו חבר) ובין מה שצריך (לא לעשות בעיות).
כאן בסרט, החלק הזה – התהליך שעוברים החברים לכיתה – אמיתי ומוחשי, עד כדי כך שכל מי שיוצא מהסרט יתהה איך הוא היה מתנהג בסיטואציה דומה.
ויש גם את כל השאר – ההתמודדות של מנהל בית הספר מול כל אחד מהצדדים, לרבות הבחירה בין הצורך לרצות את ההורים שתורמים כספים לבית הספר ובין הצורך לעשות את הדבר הנכון ולהעניש את בנם על התנהגותו כלפי אוגי; ההתמודדות של מחנך הכיתה ואפילו – ההתמודדות של החברים של ויה.
כשיש ילד שונה – כולם מושפעים ואולי נכון המשפט של ויה שבו היא מתארת את אוגי כשמש ואת העולם סובב סביבו. פשוט מקסים וחשוב.
