דף הבית » כל הכתבות » תרבות » קולנוע » היו זמנים בהוליווד: הומאז' נוסטלגי או ביקורת חוצבת?

היו זמנים בהוליווד: הומאז' נוסטלגי או ביקורת חוצבת?

יש הטוענים שאוכלוסיית העולם מתחלקת לשניים: אלו שאוהבים את הסרטים של קוונטין טרנטינו ואלו שלא יכולים לסבול אותם. כך או כך, כולם מסכימים שאי אפשר להתעלם מהם וממש לא משנה לאיזה חצי אתם משתייכים.

הנקודה הזו הוכחה לי שוב במלוא עוצמתה לאחר שצפיתי עם חברה בסרט החדש שלו "היו זמנים בהוליווד" (Once Upon a Time in Hollywood) – אני, בתוך כל הבלאגן, לא יכולתי להפסיק להתרגש מהגאוניות שלו ואילו היא לעומת זאת התרגשה בעיקר מבראד פיט וליאונרדו דיקפריו ונדמה לי שהיא יצאה די בהלם מהסרט. אבל נו טוב, את זה אפשר לומר גם עליי, וזו הרי בדיוק הנקודה לא?!

היו זמנים בהוליווד: טירוף פסיכופתי או מציאות עגומה?

שני הגיבורים הראשיים הם ריק דלטון (ליאונרדיו דקפריו) – שחקן קולנוע הוליוודי "טיפוסי", שהתפרסם ועלה לגדולה בזכות אותם מערבונים, וקליף בות' (בראד פיט) – כפיל הפעלולים של ריק בכל אותם סרטים ולימים גם העוזר האישי שלו וחברו הטוב ביותר (אולי היחיד).

לצידם מככבת שרון טייט (מרגו רובי) – אשתו של אחד מהמפיקים הנחשבים באותם ימים שגרה בשכנות לריק דלטון, שסיפורה מהווה מעין עלילת משנה שעשויה להתפרש כלא ממש קשורה, אבל זה כמובן לא נכון.

המקום הוא לוס אנג'לס והשנה היא 1969 – השנה האחרונה של הסיקסטיז על כל המשתמע מכך: ההיפים, הסמים, פסטיבל וודסטוק, רוק אנד רול, הביטלס וסרטי המערבונים שפרחו בשנות ה-60. הסרט שזכה באוסקר בשנת 1969 אגב, היה הסרט "קאובוי של חצות".

אבל כאמור, השנה היא השנה האחרונה של הסיקסטיז והכל בה משתנה, כולל סצנת המערבונים שיורדים מגדולתם. השינוי הזה אינו קל לריק דלטון שהופך פתאום מהכוכב הזוהר ביותר בשמי הוליווד, לשחקן מערבונים לא רלוונטי שעמוק בפנים מסרב בכל תוקף להשלים עם השינויים ולזרום איתם. הוא מתוסכל, הביטחון העצמי שלו יורד, מצבו הכלכלי מתדרדר, הוא שותה המון ונעלב ממש גם כשהמפיק מרווין שוורץ (אל פצ'ינו) מציע לו לעבור לאיטליה, שם סרטי המערבונים בדיוק בשיאם.

מי שעומד לצידו במשך כל הזמן הוא קליף, שבניגוד לריק רגיל להיות "מאחורי הקלעים" ולמרות שלקליף יש חלק בלתי נפרד מההצלחה של ריק, הוא לעומתו מתגורר בקרוואן צנוע ואינו מסנוור מאור הזרקורים. כשריק מתוסכל – קליף מעודד אותו, כשריק מקבל תפקיד בסרט והבמאי דורש כפיל אחר – קליף מקבל את זה בהבנה וממשיך לשרת את ריק, שמצידו מנסה (ובסוף גם מצליח) לשכנע את הבמאי לקחת את קליף לתפקיד.

אבל החיים בהוליווד באותה תקופה לא קלים לאף אחד. אפילו שרון טייט, שנשואה כאמור לאחד מהמפיקים הנחשבים, מסתפקת בתפקיד קטן ואפילו הקופאית בקולנוע לא מזהה אותה כשהיא מבקשת לצפות בו. אני אגב לא יכולתי שלא להקביל את הסצנה הזו לדניאלה פיק, אשתו של טרנטינו שמופיעה בסרט בתפקיד אורח קטנטן!

כל אלו ועוד מיליון סיפורים קטנים אחרים מסופרים במעין ערבוביה, ובהם גם עלילה שמציגה את טרנד ההיפים והחיים בקומונה, וכמו תמיד בסרטיו של טרנטינו – כל הסיפורים נקשרים בסוף זה לזה בסצנת סיום אלימה, רועשת, מטורפת, פסיכוטית ובלתי נשכחת.

"לא רואה ממטר"

גם מי שלא נמנה על חובבי טרנטינו לא יכול להתעלם מהביקורת הנוקבת שהוא מעביר כאן על כל תעשיית הזוהר, לא רק אז אלא גם (אולי בעיקר) גם היום. הבמאי הגאון שלא מפחד להסתכל למציאות בעיניים ולהאיר אותה בדרך הכי קיצונית שיש עושה זאת שוב, בפעם התשיעית, כשהפעם החיצים שלו מופנים אל עבר התעשייה שממנה הוא עצמו מתפרנס. זה לא מבהיל אותו וזה מה שהופך אותו בעיניי לאגדה.

ביקורת על הכל יש בסרט הזה: על תעשיית הבידור שממליכה מלכים ולא מהססת לזנוח אותם כשמגיע משהו חדש ורענן יותר; על השחקנים עצמם שמסונוורים מאור הזרקורים ושוכחים שזו "רק" העבודה שלהם; על כל אותם אנשים שעושים את רוב העבודה ונשארים בצללים בלי לקבל על כך שום תמורה הולמת – לא ציבורית וגם לא כלכלית; על משחקי הכוחות; על ההכרח והקושי "להמציא את עצמך מחדש"; על כסף, אלימות, אלכוהול, סמים וסקס; על חברות; על סופים ועל התחלות חדשות.

מפת הוליווד כפי שנראתה בשנת 1969

שורה תחתונה:

סרט לא קל לעיכול אבל גאוני: הפסקול מושלם, בראד פיט באחד מהתפקידים הגדולים שלו, ליאונרדו דקפריו במשחק מעולה, אינספור שחקני אורח מהטופ של הטופ (כולל הופעת אורח של לוק פרי ז"ל), עלילה מסובכת ומסועפת וסיום שלא יצא לכם מהראש.

עם זאת, יש בו לא מעט סצנות אלימות ולא חינוכיות, כך שלדעתי הוא פחות מתאים לילדים, לבעלי לב חלש ואפילו לבני נוער שעשויים לא להבין את המסר הביקורתי ולחשוב שזוהי ההתנהגות ה"קולית" הרצויה.

"היו זמנים בהוליווד", עכשיו בבתי הקולנוע

Scroll to Top