דף הבית » כל הכתבות » תיירות » בתי מלון » עכו, נהריה ומה שביניהם: חלק א' – קיבוץ לוחמי הגטאות

עכו, נהריה ומה שביניהם: חלק א' – קיבוץ לוחמי הגטאות

בתקופה האחרונה יש לי מעין אהבה לקיבוצים. מעין חשק כזה לחיות בקיבוץ בשנות ה-60, עם ההווי הקיבוצי, המתנדבות, הרפתנים ואפילו חדר האוכל…

נכון שהיום קיבוץ הוא כבר לא הגדרה למשהו שיתופי ומאוחד בהכרח, אבל משהו בהוויי הזה טבע את חותמו והקיבוצים של היום מתאפיינים בעיקר בהמון מרחבים ירוקים, באנשים נחמדים וברבים מהם יש גם בתי הארחה מקסימים שנותנים לך להרגיש כאילו אתה מתארח אצלם בחצר, רגוע, שקט, שלו ומחויך.

כזה הוא בית ההארחה "בית וקיט" בקיבוץ לוחמי הגטאות שליד נהריה. בית ההארחה עצמו נמצא בכניסה לקיבוץ ומגיעים אליו לאחר שנוסעים כמה דקות בשביל צדדי, בין המון עצים וכבר בכניסה יש מעין ניתוק של המוח מכל המהומה ומשתלטת על הגוף תחושה של שקט.

החדרים עצמם לא מפוארים, וזה גם הקונספט שלהם, אבל הם מעוצבים בטוב טעם וכוללים מוטיבים רבים מחיי הקיבוץ – טפטים מדליקים, כיסאות עץ צבועים בתכלת, ארון עץ ואווירה כפרית נעימה.

על השולחן חיכה לנו ככר לחם עגול עם קונפיטורת הבית והשיר של יורם טהר לב, בן קיבוץ בעצמו, על זיכרונותיו מ"שעת ארבע" עם הלחם והריבה.

על הקיר צילום של אחד מבני הקיבוץ בימין הצעירים (בכל חדר צילום אחר) ואפילו המתקן של נייר הטואלט הוא של האמן קובי סיבוני, תושב הקיבוץ גם הוא.

לאחר התאוששות קצרה בחדרים, שכללה נשנוש מהלחם המעולה, יצאנו לסיור תרבותי-אומנותי בקיבוץ.

את הסיור פתחנו בגלריה של קובי סיבוני, בוגר בצלאל שמפסל בחוטי מתכת. העבודות מקסימות והקטן אפילו משך לי בחולצה "אמא, יה, תקני לי…" כל רגע.

לאחר שנהנינו מהיצירתיות הצעירה, עברנו לאמנות "הבוגרת", לגלריה של הצייר משה קופרמן ז"ל.

גם משה היה חבר הקיבוץ וכשהוא היה צעיר, אמנות לא נחשבה למקצוע והוא עבד בעבודת כפיים כמו כולם. רק ככל שחלפו השנים, הבינו אנשי הקיבוץ כי האמנות היא עבורו אוויר לנשימה ואפשרו לו לעסוק בה למחייתו. הוא בתמורה לא שכח להם את זה ונכדתו, המנהלת היום את הגלריה, מספרת כי את יצירותיו היה מחלק לבני הקיבוץ כמתנות ולא היה בן קיבוץ שביתו לא התהדר באחת מיצירותיו המופלאות של קופרמן.

מעבר לגלריה של קופרמן עצמה, שנראית כאילו הזמן קפא בה, יש שם גם גלריה עם תערוכות מתחלפות שכדאי מאוד לקפוץ לראות.

אפילו שהיה קר באותו ערב, משהו בסיור הזה חימם לי את הלב. כאמור, אני מתה על הרוח הקרה בפנים, האוויר הנקי שמידי פעם העלה את ריח הרפת, המרחבים הירוקים והשקט. כמה כיף זה שקט לפעמים.

כשסיימנו את הסיור, חזרנו לחדרים ולאחר התארגנות קצרצרה יצאנו לארוחת ערב במסעדת "בנחלה" בנהריה. מה היה שם? ומה היה ביום למחרת? חכו לחלק ב'… אי אפשר לדעת הכל ברגע 🙂

Scroll to Top