אני לא אוהבת ספרי וסרטי אימה, אבל אני מאוד אוהבת, באופן מזוכיסטי למדי, ספרי וסרטי שואה (לאו דווקא של העם היהודי). האמת היא שאהבתי את הז'אנר הזה עוד כשהייתי תלמידת יסודי. הייתי אז בקורס "נוער שוחר מדע" (כן, חנונית) ואחד מהמקצועות היה עמוד האש, שבו למדנו היסטוריה ושם נחשפתי, דרך הקולנוע לזוועות העולם.
כשבגרתי ולמדתי קולנוע, הקורס שאהבתי יותר מכל היה "קולנוע ומלחמה" ויש לי הערכה רבה לספרים ולסרטים שלא מסתירים את הזוועות, אלא מציגים אותם כמו שהם – סרטי שואה, סרטי עבדות וכו'. התנאי הוא כאמור (מבחינתי לפחות), שהסיפור הוא סיפור אמיתי ולא בדיוני. כזו אני… חולמנית אבל ריאליסטית!
ואז הגיע אליי הספר "שלושים בנות", של סוזן מיינוט (הוצאת קוראים) והצליח לזעזע אותי עד עמקי נשמתי, כולל סיוטים של ממש בלילות.
הספר מגולל את סיפורם המחריד של ילדים אפריקאים שנחטפו על ידי צבא מורדי האל ועוברים מסכת ייסורים קשה ולא אנושית בעליל – רציחות, אונס, אלימות ומה לא… סיפור הזוועות מתמקד בסיפורן של 30 בנות, שנחטפו באישון לילה מהפנימייה הקתולית שבה למדו דרך עיניה של אסתר אקלו, אחת מהבנות שהצליחה לברוח ודרך עיניה של ג'ין ווד, סופרת אמריקאית שמחליטה לחשוף לעולם את הזוועות.
הספר מחולק לשניים ועובר מסיפורה של אסתר לסיפורה של ג'יין (שבעיניי קצת לוקה בחסר וכולל המון פרטים שלא ממש מקדמים את הנושא המרכזי לשום מקום). הזוועות שמתוארות שם (במיוחד על ידי אסתר) מוחשיות כל כך וכתובות בצורה מפורטת כל כך, לרבות "שבירת הרצף" והבזקי הזיכרונות, שרק מוסיפים לתחושה שעוברת על אסתר, שזה פשוט קשה מנשוא!
כבר ראיתי בעבר לא מעט סדרות וסרטים בסגנון הזה, כמו "שורשים", "מישהו יודע את שמי" ועוד. אבל כאן היה משהו אחר שהצליח לרתק אותי מצד אחד ולזעזע אותי מצד שני.
ככל שהמשכתי לקרוא נדדו מחשבותיי יותר ויותר לכיוון המלחמה בסוריה, הפליטים הסודנים (שאי אפשר שלא לחשוב שייתכן וגם הם עברו את הזוועות המתוארות בספר) ועל כל יתר הדברים שאנחנו לא ממש שומעים עליהם, או לא ממש רוצים לשמוע עליהם. כאילו לא היינו שם בעצמנו לפני 60 שנה!
עצוב כל כך לדעת שיש רוע כזה בעולם. עצוב שיש ילדים שנאלצים, גם בעידן של היום, לאכול חול ועפר ולהרוג חברים שלהם, רק כדי שלא יומתו בעצמם והכי עצוב שהעולם שותק!
ספר מעולה, אך קשה – לא לבעלי לב חלש!
