מכירים את "אנשי הקיפוד"? אנשים שהכאב של מה שעברו בחיים קרם להם להכניס את הרגש לתוך תיבה סגורה, לנעול במנעול ובריח, להשליך את המפתח הרחק, להצמיח קוצים ולבנות סביב התיבה הזו מנגנוני הגנה שלא מביישים קיפוד בלב הספארי.
ככה הם, רכים רכים מבפנים, אבל ברגע שמישהו מנסה להתקרב אליהם, הם מתכנסים בתוך עצמם ויורים את החיצים המכאיבים שלהם לכל עבר. לוקח המון זמן להתקרב אליהם, לבנות איתם מערכת המושתת על אמון, אבל גם אז, ברגע הראשון שהם ירגישו שזה קרוב מידי או מתקרב מידי לגעת בעצב חשוף, הם חוזרים לנקודת ההתחלה.
בדיוק בשלב בחיים שבו התמודדתי בעצמי עם "איש קיפוד" ותהיתי איך עליי לנהוג ומה לעשות, הוציא שחר בן פורת את הספר "המדריך למרגיש המתחיל או מה לעזאזל עושים עם כל הרגשות הללו?"
תקראו לזה צירוף מקרים, קארמה או נס. לא משנה לי. אני מאמינה ששום דבר לא קורה סתם ולכל דבר יש סיבה (ותודה לדודה ח', שהסבירה לי את משנתו הזו של פרויד מאז שהייתי בת 10).
אז ישבתי לקרוא את הספר. הספר הוא בעצם סוג של מורה נבוכים אל תוך נבכי הרגשות שלנו. לא מדובר במסע רוחני, אלא בתאוריה פסיכולוגית משהו על הדרך בה הרגשות שלנו מודחקים/ מניעים אותנו לפעול. סיבה ותוצאה. פשוט כך.
באופן אישי התחברתי מאוד לרוב מה שכתוב. גם אני מאמינה שכדי להיות אדם משוחרר, צריך לחפור בעצמנו כל הזמן ולהבין מאיפה מגיעים הדברים ומהו הרגש המניע את הדרך בה אנחנו בוחרים להתנהג.
חבריי הקרובים שואלים אותי לא פעם למה אני מתעקשת לחפור בכל דבר רגשי ולמה אני חייבת להבין מאיפה הוא מגיע. "זה כבר קרה. מה זה ישנה?" אבל אני כזו, חופרת וחופרת. מכאיבה לעצמי כדי להבין את הסיבה האמיתית וללמוד אותה לפעם הבאה.
כן, זה כואב לחפור ברגשות של עצמך. הרי (וזה גם כתוב בספר) כמו שכתבתי בהתחלה, תסמונת ה"קיפוד" היא תוצאה של כאב. מנגנון הגנה הישרדותי, שכל נגיעה בו עלולה למוטט את החומות, לרכך את הקוצים וחלילה – לפתוח את התיבה הכמוסה ובכך לסכן אותנו שוב בכאב.
אבל אני מעדיפה לקחת את הסיכון ולא לחיות בתוך קופסה מכוסה קוצים. מעדיפה לכאוב שוב ושוב, אבל ללכת לישון בלילה כשאני יודעת שאני הכי אני שאפשר. וזה לא קל. זה תהליך ארוך וממושך שאדם עובר עם עצמו.
כשסיימתי לקרוא את הספר, הדבר הראשון שעלה לי בראש זה לתת את הספר הזה מתנה לאיש הקיפוד שלי. אבל מחשבה שנייה הביאה אותי להבנה שאנשי קיפוד לרוב לא יודעים שהם כאלו וגם אם כן, הם צריכים לרצות להיפתח כדי שזה יהיה אפקטיבי.
איש הקיפוד שלי, לצערי, לא שם עדיין. הוא מפחד מידי ממה שיגלה ולא באמת מסוגל להתמודד עם הכאב. אני מקווה שיום אחד זה יקרה לו, ומשהו יירגע בו והוא יבין שחבל לבזבז את כל החיים מכודרר, כי יש עולם יפה בחוץ. אשמור לו את הספר. ובינתיים, ממליצה לכם לקרוא אותו, לשבת עם עצמכם ולעשות חשבון נפש. חודש אלול עכשיו, לא?