כשגיבורים חוזרים הביתה…

הספר "גם אני הייתי שם" של יהונתן הרבלין, הוא עדות חשופה ואמיצה על מה שהתחולל בנפשם של הלוחמים במהלך מבצע צוק איתן, ועל הצלקות שלא יתאחו לעולם!

ב-26 ביולי 2014, בלילה שבין שישי לשבת, כשעתיים בלבד לפני שנכנסה לתוקף הפסקת האש ההומניטרית במבצע צוק איתן, פגע טיל נ"ט בבניין שבו שהו לוחמי חטיבת הנח"ל, הרג את המפקד הנערץ סגן רועי פלס ז"ל, פצע עשרה לוחמים וצילק לוחמים רבים נוספים.

בין הלוחמים שהיו שם בלילה הנורא ההוא, היה גם יהונתן הרבלין – שמע את זעקות הפצועים. ראה את התופת והבין שמפקדו הנערץ וחברו הטוב רועי כבר לא יחזור הביתה. המלחמה תמה והלוחמים יצאו מעזה, אבל האירועים, המראות, הקולות, האבדות ותחושת האשמה הנוראית המשיכו ללוות את יהונתן ואת חבריו לפלוגה, שבמובנים רבים הרגישו שגם משהו מהם מת שם ביחד עם רועי.

בספרו "גם אני הייתי שם" (הוצאת כנרת זמורה דביר) חושף יהונתן באומץ רב את ההתמודדות שלו עם הלם הקרב. דרך תיאור השיחות אצל הפסיכולוג והמסע שלו בדרום אמריקה מעניק הספר הזה הצצה ישירה למה שבאמת התרחש שם בלב עזה, אבל גם ואולי בעיקר – לצלקות הנפשיות שמלוות וילוו את הגיבורים שלנו כשהם חוזרים הביתה.

"מה זה משנה עכשיו? הרי הם נפלו. הם כבר לא שלמים, ולעולם לא יהיו שלמים שוב. אחד מהם לא יחזור, ואף אחד מהם לא יחזור להיות כפי שהיה." (מתוך הספר)

על הספר:

הספר נפתח בתיאור ביקורו הראשון של יער (הלוא הוא יהונתן הרבלין הסופר) אצל שלמה הפסיכולוג, כשכבר מהשורה הראשונה ברור מאוד שהוא נמצא במצוקה נפשית קשה ביותר. סערת רגשות שמאיימת להטביע אותו או לחילופין, להתפרץ ממנו ולהטביע את העולם שסביבו "כשבוי המנסה לפרוץ החוצה מכלא גופו".

לא קל ליער בפגישה ההיא וגם לא בפגישות שבאו לאחריה, אבל הוא מבין שזוהי הדרך היחידה שבה יש לו סיכוי להינצל מעצמו. לאט לאט חושף יער בפני הפסיכולוג (ובפני הקוראים) את מה שעבר עליו ועל חבריו במהלך מבצע צוק איתן ולאחריו, כשבמקביל וממש לא במקרה, מתוארות החוויות שלו מהטיול הגדול של אחרי הצבא לדרום אמריקה.

העריכה המקבילה שמשלבת בין מה שקורה בתוך חדר הפסיכולוג לבין מה שחווה יער במהלך הטיול, ממחישה היטב את הקושי ואת סערת הרגשות הקשה מנשוא שאיתה נאלצים להתמודד רבים מהלוחמים שלנו, ומעניקה הסבר פסיכולוגי למשמעות האמיתית של הטיול הגדול אחרי הצבא.

לכל אורך הספר מתוארים הדברים מנקודת מבטו האישית של יער, שהיא לא תמיד ברורה ורציונלית, אבל זה בדיוק מה שהופך את הספר הזה למטלטל כל כך. נקודת המבט הייחודית הזו שדרכה מגולל יער את חוויותיו, מעניקה מעין הצצה נדירה למה שמתחולל במוחם ובנפשם של הילדים בני ה-19 שנשלחו לקרב וחזרו פצועים בנפשם, והצצה נדירה עוד יותר לדרך שבה חווים את העולם הלומי קרב.

חשיפת השתלשלות האירועים והתיאור הכה מדויק של הלך הרוח של הלוחמים ששהו בלב עזה, לא תמיד קלה לקריאה וברגעים מסוימים ממש הרגשתי כאילו אני צופה בתחקיר מיוחד של 'עובדה': אחוות הלוחמים, העייפות, הפחד, התסכול, הרעב, ההומור, התושייה וגם הצורך הפנימי הערכי והעמוק לשמור על צלם אנוש בסיטואציות המורכבות ביותר.

יש קטע בספר שבו מתאר יער רגע אחד קטן בתוך הלחימה בלב עזה, שבו הוא מבחין בפרה כחושה ובודדה, שנקשרה בחבל עבה לצינור שבלט מהקיר בתוך אחד המבנים. מכל המראות שמסביב, דווקא הפרה הזו מושכת את תשומת ליבו ונכנסת לו ישר ללב. מציפה את המציאות המעוותת והקשה לעיכול, שאותה מיטיב יהונתן לתאר במילים: "הוא לא היה מסוגל למתוח קו אמיתי בין העולם שהכיר לגיהנום שהוא נמצא בו כעת. הוא לא נמצא במקום שמיועד לבני אדם, ועוד פחות לבעלי חיים".

האירוע שבו נהרג סגן רועי פלס ז"ל

למרות שמתחילת הספר ברור שהאירוע שבו נהרג סגן רועי פלס הוא 'האירוע המחולל' המשמעותי ביותר, יער מצליח לבטא את מה שקרה שם רק בפגישה התשיעית אצל הפסיכולוג. ובלי להיות שם ברור לגמרי מהקריאה שהתיאור הזה נאמן מאוד למציאות. נאמן, קשה ועצוב. מאוד עצוב. אבל גם כאן הדברים אינם מתוארים רק מנקודת מבט עובדתית, אלא מנקודת מבטו של יער שמתארת את המראות, הקולות, הריחות ותחושות האשמה הקשות מאוד שהוא נושא איתו מאז אותו אירוע.

"הצרחות מילאו את ראשו כמו עורבים בכלוב נחושת שרבים על חתיכות פגר. בתוך הבית שרר כאוס מוחלט. עשרות אנשים התרוצצו אנה ואנה בתוך צרחות ועננות עשן שזרמו מתוך הקומות העליונות… דם, דם, דם, דם, דם היה בכל מקום… החברים שלו, האחים שלו לצוות, החבר'ה הצעירים מהפלוגה. פרצופים מוכרים וקרועים הקיפו אותו מכל עבר…".

החלק הזה לא קל לעיכול והתיאור המדויק של הפרטים מדגיש עוד יותר את הפוסט טראומה, את התמונות והזיכרונות המרים שנחקקו במוחו של יער. רק כשמגיעים לחלק הזה מבינים גם כמה מהדברים ששזורים בתיאור המסע שלו לדרום אמריקה, וזה לגמרי סוגר את המעגל וממחיש יותר מכל את הקשר ההדוק בין השניים.

תוך כדי הקריאה לא יכולתי שלא לחשוב גם על כל אותם הורים ששלחו את ילדיהם לקרב והתפללו שהילד שלהם יחזור הביתה. אני בטוחה שרובם לא יודעים ו/או מבינים עד היום מה באמת קרה שם ומה באמת עבר על הילדים שלהם, ועבורם הספר הזה הוא תיעוד מצמרר, אבל גם חשוב מאוד.

ובנימה אישית:

הלם קרב הוא נושא כאוב שלטעמי לא מטופל כראוי ע"י המדינה ושהמודעות אליו לא גבוהה מספיק. בשנים האחרונות הנושא הזה אמנם עולה למודעות בכל העולם אגב (ממליצה לכם לראות את הסרט "כשגיבורים חוזרים הביתה"), אבל חשוב וצריך לעשות יותר כדי שאלו שהיו שם לא ירגישו לבד, לא יישאו על עצמם בושה ואשמה מיותרת ולא ייאלצו לשאת על כתפיהם זיכרונות שאף בן אנוש לא יכול ולא צריך להתמודד איתם.