רוב, אם לא כל, הרומנים ההיסטוריים שאני מכירה מגוללים עלילות שמתרחשות בתקופות מודרניות יחסית, גם אם הן קרו ממש ממש מזמן. כך יוצא שכבר קראתי לא מעט ספרים שבהם כלי התחבורה הראשיים הם סוסים או מרכבות, ושהמלחמות התרחשו בצורה חזיתית ללא 'נשק חם'. אבל… ספר שעלילתו מתרחשת בתחילת המאה ה-18, החל משנת 1722 אם לדייק, ומגוללת את תקופת הפיראטים, עוד לא יצא לי לקרוא (אולי חוץ מהספר "כורש הנסיך האחרון"). עד עכשיו, כשקראתי את הספר '"אנגארד הסייף" של גל אמיר (הוצאת כנרת זמורה-ביתן).
אבל מה שעוד יותר מגניב בספר הזה, ומיד אתאר לכם את העלילה, הוא שאף אחד לא יודע אם האירועים שמתוארים אכן קרו במציאות והספר הוא למעשה אוטוביוגרפיה, או שמדובר בעלילה בדויה לחלוטין. כדי שתבינו למה אני מתכוונת הנה ההסבר שמביא גל אמיר בהקדמה של הספר:
"האמת שמאחורי סיפורם הטרגי של דפים אלה לא תיוודע לעולם. הדפים נמצאו בשנת 2016 בעבודות הסריקה והדיגיטציה בארכיון המדינה, כשהם מוסתרים בתוך תחתית כפולה של מזוודה מלאה במסמכים, שהובאה לארץ ישראל על ידי איש הבריגדה היהודית מאירופה באמצע שנות הארבעים, ולא נפתחה במשך עשרות שנים…
האם בילה סט. פייר־לוי [גיבור העלילה] את השנתיים האחרונות לחייו כשהוא מתרגם כתב יד מהמאה השמונה־עשרה שנפל לידיו, ואבד? האם השתעשע ביצירת זיוף מתוחכם? האם התכוון לכתוב רומן היסטורי? הדברים לא ייוודעו לעולם. היעדרו המוחלט של תיעוד, שיאפשר לאמת את הדברים, מטה את הכף לטובת האפשרות שמדובר בפיקציה, ברומן פרי עטו של היסטוריון בן המאה העשרים, שהסתתר בחופיה הגשומים של ברטאן כשהוא חולם על אור השמש הים תיכונית בטבריה. אם כך ואם כך, הגיעה העת להביא את הדפים הללו בפני הקורא העברי.
בין שמדובר בסיפורו של הרפתקן יהודי בן המאה השמונה־עשרה ובין שבפרי דמיונו של סופר צרפתי בן המאה העשרים, המתינו הדפים לקורא זמן רב, רב מדי."
העלילה בקצרה
כשהאח פייר מבין שימיו ספורים, הוא מחליט שעליו לנצל את הזמן הקצוב שנותר לו כדי לספר את סיפורו. במובנים מסוימים – להתוודות על ערש דווי. אז הוא לוקח גיליונות נייר רבים, דיו, קסת ועט ועולה אל מנזר מון סן מישל שעל ההר. שם, "בין המסדרונות שהיו פעם הומי אדם", הוא מוצא חדר אחד עם שולחן גדול וחדר סמוך ובו מיטה נושנה. "אלה הספיקו לצרכי… איני זקוק לדבר. יש לי סיפור לספר, ואני מספר אותו בשפתי העתיקה."
הוא לא מתיימר לעשות רומנטיזציה לסיפור חייו. הוא מביט אל הנוף של חופי נורמנדי שפעם הפליא אותו כל כך, ומבין פתאום שלא אלו החופים עליהם חלם באמת. "חלמתי על חופים אחרים. על חופי הזהב של הים התיכון, ועל החופים הירוקים של הכינרת. על הדקלים חלמתי, ועל השמש." הוא גם יודע ש"זה אינו סיפור נאה", אבל מרגיש שעליו לספר את הדברים ולו בשביל ש"יהיו הם לקח לכל קוראי".
חוץ מזה שבעיניו, "הסיפור עצמו יפה ומעניין. יש בו גמלים, ותותחים, וחרבות, וכמה נשים — יפות מאוד, ומלחמה, ותבוסה, וניצחון, ויש בו פיראטים, וספינות תותחים, ויהודים, מוסלמים ונוצרים משמשים בו בערבוביה, ואדם אחד, דגול, שזכיתי להכיר, אך שמעו נודע רק למעטים מחוץ לאזורים שבהם שלט. כן, זהו סיפור שראוי לספרו."
את הסיפור הוא מתחיל בחשיפת שמו האמיתי, ז'אק בן סימון הכהן. שם שניתן לו בסן מלו, "לפני שישים שנה, וארבעה חודשים, ויומיים", על ידי אביו שהיה אז סוחר יהודי עשיר. הוא היה בן יחיד ולאחר שאימו מתה ממחלה, כשהיה בן 6 בלבד, שלח אותו אביו לחיות אצל קרובי משפחה בשטרסבורג, שלהם כבר היו שבעה ילדים משל עצמם. כשהגיע לגיל מצוות התחיל ללמוד בישיבה הגדולה שברובע היהודי הישן ובכלליות, הוא מתאר את התקופה הזו כשנים האיומות בחייו. הוא אמנם הצטיין בעברית ובארמית, אך ידע שהוא לא נועד להיות תלמיד ישיבה והרגיש תמיד שיש לו כשרון גדול יותר למסחר, ממש כמו אביו שאותו הוא מתאר כאיש העולם הגדול.
11 שנים הוא גר בשטרסבורג עד שהגיע האירוע המחולל ששינה את מסלול חייו, הרחיק אותו מחיי הקהילה היהודיים, גרם לו להתנצר, העניק לו ידע וניסיון רב במסחר והפך אותו ליד ימינו של המרקיז. האופוריה הזו מסתיימת די מהר, כשבניו של המרקיז מוכרים אותו לספינת עבדים שעושה את דרכה לאלג'יר.
כשפיראטים תוקפים את הספינה, הוא מזהה הזדמנות ומציל את אחד מהפולשים. הצלה ששוב משנה את מסלול חייו, מעניקה לו את התואר "אנגארד הסייף" והופכת אותו לפיראט מן השורה. כחלק מעבודתו הפיראטית, הוא נשלח לארץ ישראל ומתאהב בחופי הזהב של עכו (שלהזכירכם הייתה אז "המפתח לארץ ישראל").
המפגש עם ארץ ישראל והמקורות היהודיים שלו שוב משנה את מסלול חייו. הוא מתחתן, מחליט להישאר בארץ (בינתיים) ואפילו מצטרף לתושבי טבריה המבוצרת במלחמתם נגד הפחה הרשע של דמשק. אבל פרט לנוודות ולמסע הישרדות, הוא לא מכיר חיים אחרים ובמובנים מסוימים אינו מוצא מנוח. ואת כל המסע הזה, הפיזי והרגשי, מתאר "האח פייר" בימיו האחרונים, שם במנזר שעל ההר.
זה לא ממש ספר רגיל ולי לפחות לקח קצת זמן להתרגל אליו. לקצב המסחרר של האירועים, לתיאורים המפורטים והקצת מבולבלים, לשינויים המהירים ולשזירה העדינה של התובנות "בדיעבד". כל אלו יוצרים מצד אחד מעין בלבול ואפילו עומס, אבל הם גם אלו שמצד שני ממחישים את סערת הרגשות שבה היה נתון הכותב. סערת רגשות ששמורה לאדם בערוב ימיו שמנסה להעלות על הכתב את מסע החיים המטורף שהוא עבר ולהנציח בכך לא רק את עצמו, אלא תקופה שלמה בהיסטוריה.
בקיצור, מעניין ושונה.
