חשבתם פעם איך זה להיות ציפור? להרגיש קלילים, לראות הכל מלמעלה ולנדוד ממקום למקום באמת ולא רק על כנפי הדמיון?
גם לטי אספינוסה, גיבורת הספר "לא ביקשנו כנפיים" של ונסה דיפנבאו (הוצאת כנרת, זמורה דביר) חשבה על זה וחלמה שתחיה את חייה "בצד הנכון". אבל החיים, כמו החיים תכננו עבורה משהו אחר והיא מצאה את עצמה מתגוררת עם הוריה ושני ילדיה, בצד העני מאוד. נאלצת לעבוד בשלוש עבודות כדי לפרנס את משפחתה ומשאירה לאימא שלה את מלאכת גידול הילדים.
ואז, ביום בהיר מחליט אביה לעזוב ולחזור למקסיקו ואמה בעקבותיו. לטי מבינה פתאום שהיא נותרה לבד ולוקח לה לא מעט זמן ללמוד מה צריך לעשות ואיך לתפקד כאם.
ודווקא אז, כשהכל מתחיל להתבהר ונדמה שהחיים נכנסים למין מסלול נורמלי, מוצא בנה הבכור אלכס, את אביו הביולוגי שדווקא כן חי בצד הטוב של העיר ומחזיר אותו לחייהם. הדילמות, האכזבות והחלומות. הכל נפתח שוב כמו תיבת פנדורה מוצפנת, הופך שוב את חייה של לטי ומטלטל שוב את מגדל הקלפים שבנתה.
נכון שהיו קטעים בספר שקצת "נמרחו" לי, או קטעים שבהם הרגש לא הציף אותי כפי שהייתי מצפה מהעלילה, אבל הסוף ריסק אותי וחיבר לי פתאום את כל חלקי הספר. פתאום הבנתי אחרת מה שעבר על לטי, על אלכס, על לונה הקטנה וגם על הוריה של לטי. פתאום הדברים כבר לא נראו לי ברורים מאליהם. פתאום נדמה היה שמישהו זרק מלט על הכנפיים…
