כשג'ולייט בראונינג, הדודה-רבתא האהובה של קרוליין גרנט, נמצאת על ערש דווי, היא קוראת לה ובכוחותיה האחרונים מצביעה אל עבר הארון, ממלמלת "קופסה" ו"מי-אנג'לו" וזהו. משאירה את קרוליין עם הניסיון להבין את בקשת הצוואה של דודתה.
קרוליין שממילא נמצאת בתקופה לא משהו בחיים הפרטיים שלה, אמנם מוצאת את הקופסה אבל לא מבינה את המשמעות של מה שיש שם (לא אגלה מה, כדי לא לגלות). בעזרת סבתא שלה היא משערת שזה משהו שקשור לוונציה ומחליטה לנסוע לשם לחופשה קצרה – גם לקחת אוויר וגם לנסות לפתור את התעלומה.
סביב הניסיון הזה של קרוליין לפתור את התעלומה סובבת למעשה עלילת הספר, שמתרחשת במקביל בשתי תקופות – העבר וההווה. הסיפור של ג'ולייט והקשר שלה לוונציה בשנים שלפני ובמהלך מלחמת העולם השנייה (1940-1928), והסיפור של קרוליין באנגליה ואז בוונציה.
מה חשבתי על הספר?
קודם כל, שמדובר ברומן רומנטי קולח, קליל ומסקרן. אם אהבתם את "המטופלת השקטה", בטוח תאהבו גם את זה. אני אפילו אהבתי את זה יותר. העובדה שהוא מעניק הצצה לחיים היומיומיים של האנגלים והאיטלקים בתקופה של מלחמת העולם השנייה, היא בונוס ענק.
באופן מפתיע – הקפיצות בזמן, מה שבדרך כלל אני קצת פחות אוהבת, לא הפריעו לי. אם כבר אז בדיוק להיפך. הקפיצה לעבר לא מגלה כלום ורק מעוררת עוד יותר את הסקרנות. התחושה היא שאני כקוראת נמצאת בשלב הגילוי שבו נמצאת קרוליין בעצמה. וזה כיף ומרענן. לא אשקר ואגיד לכם שנפלתי מהכיסא מרוב הפתעה בסוף (גם ב"המטופלת השקטה" לא הופתעתי), אבל תהיתי מה קורה כמעט עד הסוף, ואצלי זה כבר סימן טוב. אפילו טוב מאוד.
השילובים האלו – בין עבר והווה; בין השלווה והנופים הקסומים של ונציה להרס שזרעה המלחמה באנגליה; בין הדור הצעיר לדור "של פעם"; בין אהבה גדולה לאהבה הרסנית; בין השכל ללב… – הם אלו שהופכים את הספר הזה למעניין ומהנה. כזה שכיף לקרוא בבריכה, בטיסה או על חוף הים. ואם אתם בוונציה או בדרך לשם – אז אתם כבר ממש חייבים לקרוא אותו. הוא לגמרי עשה לי חשק לחזור לשם שוב.
"מחברת הציור מוונציה" | ריס בואן | 420 עמ' | הוצאת פן, ידיעות ספרים וספרי חמד
